שוט של כאב

אנחנו רגילים לתת \ לקבל תרומות של בגדים, נעליים, ספרים, בובות, ממתקים ומזון

וזה עוזר קצת, מנחם, מרגיע

אבל למה, למה, למה לעזאזל

רק תושב אוקלהומה מוכה טורנדו

יכול לקבל תרומות כאלו מכוכבות פורנו...? :)

http://9gag.tv/p/a96aXk/porn-stars-help-oklahoma-tornado-victims-but-lexi-belle-takes-it-too-far?ref=jfs

רק סקס יש לכם בראש כל היום!
אז הנה, קצת טבע לשם שינוי.
הכירו בבקשה את Nepenthes holdenii -
צמח כד טרופי ממערב קמבודיה שם הוא גדל בגבהים של 600-800 מ' מעל פני ים בפסגות הרי הל (Cardamom Mountains):

לשירי,

שהביאה את ההחפצה למחוזות חדשים,

לזאת שמעולם לא מתלוננת, לא דורשת, לא משתמשת במילת בטחון,

שרק מחכה בסבלנות שהאדון יתפנה אלייה, יגע בה,

ידליק אותה במגע כואב, או נעים...

לזאת שגם אם תראה אותה בפעם האלף,

תמיד תהיה לך הרגשה שמשהו בה חסר...

Shiri, היפנית עם השם הישראלי כל כך...

.

.

.

ומן הסתם אחד מהפרויקטים ההזוים ביותר שפותחו אי פעם

"שירי (Shiri), הוא רובוט דמוי-ישבן אנושי שמסוגל להביע רגשות באמצעות תנודות, עוויות וקול, תוך שהוא מחקה את פעילות שרירי הישבן האנושי. שירי מגיב למגע, ליטוף וסטירה. יוצר הישבן, החוקר נובוהירו טקהאשי, הציג את ההמצאה באמצעות סרטון שהפך לוויראלי"

וכן, לפי הסרטון שירי יכולה גם לשמש לאימון דומים\יות מתחילים\ות....הנה הקטע המעניין:

#t=140

חיקוי סיני זול של בובת ברבי - עם השם המוזר "The smokin pussies".

אה, יש גם הוראות ההפעלה? בוא נראה...

(אם הסרטון לא רץ - ליחצו על כותרת הסרט ותראו את זה ביו-טיוב) 

כמו בכל בוקר, גם היום הגעתי בזמן - אף אחת פה לא מעיזה לאחר - והתיישבתי ליד השולחן בכניסה ללשכה שלו.

בינתיים עוד לא הגיעו מבקרים והיה שקט. שתיתי תה עם עלים, שמעתי מרחוק המולה של בוקר. וכמו הרבה פעמים, מצאתי את עצמי שוב נזכרת בפעם ההיא, כש-זה קרה.

זה קרה באמת במקרה, נשבעת לכם, בחיי ספר התורה.

הרבה אנשים באו באותו ערב, וכול המזכירות הסתובבנו ביניהם עם מגשים של אוכל ושתיה. אני הסתובבתי עם כלי של יין, ואז ראיתי שאני ממש לידו והיד רעדה לי והסתובבתי מהר שהוא לא ייראה אותי ככה ונתקלתי במישהו והכל עף...והיין השפריץ על כל מי שמסביב.

וגם, ממש טיפה, גם ע-ל-י-ו.

בהתחלה הייתי בטוחה שזה הסוף שלי.

כמובן שקפצו עליי, וקרעו לי את הבגדים, וקשרו אותי לעמוד, ומישהו התחיל להצליף בי

וזה היה...ואוו. כמה שזה כאב. בחיים לא כאב לי ככה.

אבל בתוך כל הפחד והכאב הזה, כשהרמתי את הראש לשנייה - ראיתי אותו יושב על הכסא שלו ומסתכל עליי.

וכל הכאב נעלם באותו רגע.

ונהיה לי חם וקר ושקט, ולא שמעתי אף אחד מסביב, ולא הרגשתי כלום, כאילו הייתי בבועה, רק אני והוא מחוברים בעיניים

ברררר. גם עכשיו כשאני נזכרת בזה, יש צמרמורת שאין דברים כאלה, נשבעת לכם בחיי אדוניי.

 

שקט פה, רק עוד כמה זמן יתחילו להגיע אנשים.

ואני ככה נהייתי קצת רטובה מכל הזכרון הזה, אז מתחת לשולחן, כשאני נזהרת שאף אחד לא ייראה, הרמתי קצת את הקצה של השמלה והעברתי את היד על הצלקות שעל הירך, כי לגב לא יכולתי להגיע.

עבר כמה זמן מאז אבל הצלקות עוד שם, ואני ממש מקווה שהם לא ייעלמו. הם מזכרת לנצח.

עברתי שוב על הזכרון הזה, איך הייתי שם, קשורה ומפוחדת ונוטפת פחד ו...נו, זה, ואיך כולם ראו וצחקו....ואיך זה עשה אותי יותר...

והיד שלי עלתה למעלה, במעלה הרגל, והאצבעות שלי גלשו על העור הרגיש של הירך, עולות, עוד קצת, ואז משחקות בתלתלים, מושכות אותן טיפה. ואז יותר חזק.

זה כאב....תענוג.

אצבע אחת שיחקה בשפתיים, ועשיתי חזק עם הציפורן עד שזה כאב קצת יותר, ואני דמיינתי אותו כמו אז, רק שבדמיון שלי הוא קם מהכסא ולוקח את השוט ומצליף בי בעצמו, ואז הכנסתי שתי אצבעות פנימה, לתוכי, עמוק, חזק....יו, חשבתי שאני מתה...הייתי רטובה ומה זה הסמקתי, למרות שאף אחד לא ראה, עוד קצת וכמעט שאני...

אני נוראית, אני בושה, איך אני יכולה? כולם סובלים ממנו ורק אני.... אבל ככה אני, מה אני אעשה?

 

שמעתי את חריקת הדלתות הגדולות והחזרתי בבהלה את השמלה למטה.

ראיתי דמות נכנסת וזיהיתי את ההליכה שלה.

אוי, לא, רק לא הנודניק הזקן הזה עוד פעם!

"נו, מה יהיה, עוד פעם אתה??" אמרתי לו. הרשיתי לעצמי, בכל זאת אני כבר כמה שנים פה ומכירה אותו טוב.

"כן! אני פפפה, ואני לא זאזאז עד שהוא לא מדבר איתי!"

"אדוני, אתה יודע שהוא לא מקבל קהל. אנחנו רק מעבירות לו בקשות והוא מחליט את מי הוא רואה. אתה הרי מכיר את הנוהל..."

אבל לא היה לי סיכוי מול הנאג'ס הזה. די כבר, שאלוהים ייקח אותו.

"גביביבירתי הצעירה!", ככה הוא קרא לי ולשאר המזכירות "אני מאאכיר אותו עוד מגיל אפפפס! הוא ללללא יתייחס אליי ככה!"

כן, כן, שמענו עליך, חשבתי, אבל בקול אמרתי "אדוני, קצת כבוד, בכל זאת! אני מבטיחה לכתוב ולהעביר את הפנייה שלך - לא סתם למדתי לכתוב. אבל רק מהר כי יש עוד אנשים בתור"

"את יודיודיודעת מה לומר לו, יש לך זכרון מעועועולה. רק תגידי לו ש..."

ופתאום... משהו באוויר השתנה. היה שקט שלא היה שם מקודם. הרגשתי...לא יודעת להסביר את זה. כאילו...נוכחות של משהו גדול.

האיש הזקן הזה הרים את הראש, כאילו מקשיב לקול שרק הוא שמע, ואז הסתכל עליי במבט חודר. הרגשתי שהוא רואה לתוכי, רואה ה-כ-ל. גם מה שעשיתי לפני רגע. גם מה שחלמתי עליו בלילה, במיטה.

ואז הוא אמר בקול אחר, בלי לגמגם.

"תגידי לו שנגמר הזמן, שעוד כמה ימים זה ייקרה. וכשזה ייקרה...את תזכרי טוב טוב ותרשמי הכל מה שייקרה, שיזכרו."

צמרמורת עברה בי.

רק חסר לי שזה ייקרה, כל הנבואות והתחזיות והאיומים שלו.

כי כולם מסביב כבר התחילו לקוות. כל מיני דברים מוזרים שקרו בזמן האחרון, דברים מופלאים.

לא, אין מצב. כולה זקן קשקשן.

 

הוא הסתובב והתחיל ללכת בצעדים של זקנים לדלת. לפני שיצא עוד שמעתי אותו צועק, בקול הרגיל והמגומגם שלו

"כן! תגידי לו, לפאפאפארעה, שעועועוד כמה ימים וכולנו נצא מעבעבעבדות לחירות, ושככה אמר מומומושה..."

והלך.

הסרטון הזה הזכיר לי את המשפט האלמותי של מיי ווסט

Good sex is like good bridge"

,If you don't have a good partner

"...you'd better have a good hand

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=8dIJtXvGXQw

קשה להחליט מה מזוכיסטי יותר - לרוץ בפארק ב-11 מעלות עם רוח, כמו שקרה היום, או לרוץ בפארק ב-8 מעלות בלי רוח, כמו שלשום. ואני בכלל לא מזוכיסט...

כנראה ששורש הבעיה נעוץ בריצה בפארק ב-ח-ו-ר-ף...אבל אין כמו ריצה בטבע, על דשא באוויר הפתוח...גם אם הדשא ספוג מים (כמו לפני שבועיים) והאוויר בטמפרטורה שמזכירה חנקן נוזלי...

לפחות היום לא חוויתי את השילוב המפוקפק של גוף חם ומזיע בתוך הטרנינג האטום לרוח, ובמקביל קיפאון של הפנים וכל איבר חשוף...

תענוג. יאללה, שיגיע כבר הקיץ...

רב פקד מ' ישב בביתו והניח על השולחן את הספר שהחזיק בידו. יום שלם בשטח, חקירת עדים, ישיבות ללא סוף ותחושה מתגברת של חוסר אונים עשו את שלהם והתישו אותו עד למצב שהוא כבר לא יכל להבין מילה ממה שקרא. מקלחת מהירה ולישון.

הוא לגם מכוס הקולה הקרה שמזג לעצמו, נהנה לרגע מהמתיקות הממכרת, מהאנרגיה שנתנה לו.

הוא הציץ שוב בספר ושקל לקרוא עוד כמה עמודים, לפחות לסיים את הפרק. בדרך כלל אהב מאד לקרוא ספרי מתח ופעולה – לא מזמן סיים את "ילד 44" של טום רוב סמית, אחרי סדרת "נערה עם קעקוע דרקון" ועכשיו כבר היה לקראת סופו של "משחקי הרעב" המצוין – אך הוא חש כי היום אין לו שקט נפשי בשביל ספר.

יותר מדי בלגן ברחובות. זה העיק עליו.

על מסך הטלוויזיה שמולו ריצדו תמונות של רכב עולה באש. הוא הגביר את עוצמת הקול בטלוויזיה.

"תזכורת – רק לפני כשבוע אירע פיצוץ במכונית באשקלון. זוהי המכונית השנייה שמתפוצצת בתוך כחודש בעיר השקטה, כשבפעם הראשונה נהרג בכיר בארגון הפשיעה של שלום עמרני. הקרב החל  לפני כשנה עם פיצוץ מטען ורציחתו של צעיר בן 20 בגן יבנה, המשיך בניסיון הרצח לפני מספר חודשים בצומת גבעתי, ועכשיו שני המטענים שהוצמדו למכוניות בעשרת הימים האחרונים באשקלון. והאזרחים שואלים את עצמם כמה מהם ייפגעו עקב אוזלת ידה של המשטרה בעצירת גל הפשיעה הנוכחי?"

 

הוא הסיר את משקפיו, שפשף את גשר אפו ונאנח. מה יהיה איתם? פעם הם נהגו לחסל אחד את השני באופן פשוט ומדויק. סיכול ממוקד קוראים לזה היום, אבל פעם זה היה פשוט כדור בראש.

ועכשיו? מטעני חבלה במרכזי קניות, במעליות, במכוניות של פרקליטים. אזרחים נפצעים ונהרגים. פעם הם נזהרו לא לחצות את הקו של פגיעה באזרחים. אבל היום? אין להם אלוהים...

חייבים לעשות משהו, לנקות את הרחובות. הוא ידע שכולם במשטרה מרגישים חסרי אונים. הרי אי אפשר להמשיך ככה.

אבל איזה מסלול חתחתים צריך לעבור בשביל זה. ולהם יש כסף, והם מאיימים על עדים, והם רוצחים אותם...

חייבים למצוא דרך יצירתית. חריגה. גם אם היא....

רעיון נצנץ במוחו.

 

בימים הבאים התקשר רב פקד מ' לחברים מהשירות, מימים עברו. אנשים טובים, כל אחד עוסק בדברים שונים כיום אבל שומרים על קשר טוב, יודעים שתמיד יהיו שם בשביל החבר.

ולחלקם יש יכולות ואמצעים שאין למשטרה. ואף עו"ד שמסתכל עליהם מאחור...

הראשון אליו התקשר היה ש', המוח שתמיד ארגן ופיקד על המבצעים.

לאחר ברכות וקצת סמול טוק אמר לו ש' שהוא שומע מתח בקולו ו-מ' אמר שזה לא לטלפון. אחרי שעה הם כבר ישבו בבית קפה קטן ו-מ' סיפר לו על הרעיון שלו.

ש', כאנליסט חד וחריף, אמר שיחשוב על זה וחזר אליו למחרת בבוקר עם רשימת נקודות ובעיות שמצא בתוכנית – ועם ההחלטה שהוא בפנים.

 

לאחר כמה ימים של דיונים קדחתניים הרגישו שניהם כי הרעיון בר מימוש. רק אז התקשר מ' ל-א' שעסק בסחר בנשק ברחבי העולם. הוא גם הרים טלפון ל-ד', בעל חברה פרטית לאבטחת אישים, שהעסיק אנשים טובים, חזקים - ודיסקרטיים. גם ג' מהבילוש הוכנס בסוד העניינים.

כולם שמעו את הרעיון שלו, כולם אמרו לאחר מחשבה קצרה שהם בפנים.

הם החלו לפגש לילה לילה בביתו הרחב של א', מעלים רעיונות, פוסלים. משפרים, מתווכחים. ממש כמו שנהגו לעשות בשירות לפני מבצע.

כשהתוכנית היתה סגורה הם החלו בהכנות האחרונות. מקום. ציוד. נשק. מעקב אחרי הנבחרים...

 

"שלום, אתה איציק?"

הבחור הגדול הרים את עיניו מהפיתה העסיסית מלאת השווארמה שהחזיק בידו וסקר את הבחור הצנום שעמד לפניו

"לא" אמר ולקח ביס גדול

"אמרו לי שאתה איציק ושאתה יכול לעזור לי"

"מי שאמר לך טעה" ענה איציק בפה מלא. הוא לקח לגימה מפחית הקולה והסתכל שוב בבחור

"מה רצית? אולי אני בכל זאת יכול לעזור לך. חכה כמה דקות."

הבחור ישב בשקט וחיכה שאיציק יסיים לאכול. משהו בו הפריע לאיציק. הוא לא נראה מפוחד כמו אדם שצריך עזרה. הוא נראה רגוע מדי. אולי הוא מושתל?

הוא נראה רוסי, חשב איציק לעצמו. אולי הסתבך עם ולדימיר מהשכונה. אולי עצבן אותו, אולי דפק איזה חנות בלי לקבל רשות.

לא נורא, עשרים אחוז ואיציק יסדר הכול.

איציק גיהק בקול וקם מהשולחן. אחלה שווארמה יש לאבי הזה. גם משלם יפה, גם מתנהג יפה אחרי ששרפו לו את המקום, כשהוא בטעות חשב שהוא יכול לא לשלם.

"בוא, בוא לאוטו שלי. רק קודם תן לבדוק שאין עליך מכשירים"

הבחור הצנום עמד בשקט בזמן שאיציק בדק אותו. כלום, נקי. אין חוטים, אין מכשירים.

איציק הלך לרכב שחנה מאחורי תחנת הדלק. לא טוב לעשות עסקים מול הכביש, מול אנשים.

הם התיישבו ברכב ואיציק אמר לו "טוב, אז מה הסיפור? איך קוראים לך?"

"אלכס" אמר הבחור הצעיר והושיט את ידו.

איציק לחץ את ידו ואז הרגיש דקירה קטנה בכף היד. "איי!"הוא צעק ומשך את ידו במהירות, מסתכל על הנקודה הכואבת ורואה שם נקודת דם קטנטנה.

מבולבל הרים איציק את עיניו וראה שהבחור מחייך ומחזיק בכף ידו מחט.

"מה...מי...?" התחיל איציק לומר, אבל העולם הסתחרר. עשה לי אמבוש המנייאק!! חשב לעצמו. הוא שלח את ידיו לעבר הבן זונה הקטן, אבל האפלה כבר סגרה עליו.

 

"תומר, תניע את הרכב" צעק שלום לנהג שלו. "יוצאים".

הוא התרווח במושב האחורי של הרכב המפואר והממוגן ודלתות החנייה נפתחו אט אט. הרכב החדש גלש החוצה מבית הפאר.

בני זונות! הם עוד ייראו, מפוצצים לי את האנשים, חשב לעצמו. את כל העיר אני ארים להם, התחת שלהם עוד יבער טוב טוב...

הוא ניסה להירגע. לא טוב לו הלחץ הזה, אמר לו הרופא שמצא שיש לו לחץ דם גבוה. אמר שצריך לישון, לאכול בריא, לא להתרגז. איך אפשר לא להתרגז, איך?

הם נסעו מחוץ לעיר, כמו בכל שבוע, לבקר את ההורים שלו. שישי לפנות ערב, עוד מעט קידוש, ארוחת שבת, קצת להירגע. ואז הביתה, להתלבש יפה ולצאת לבלות. הבנאדם צריך ליהנות לפעמים, לא? הוא רשם לעצמו לומר לרמי לשלוח לו את הרוסייה היפה ההיא שהוא ראה במכון הליווי שלהם.

המכונית פנתה לכביש הצדדי והארוך שהוביל למושב הקטן ותומר הדליק את פנסי הרכב.

איזה חושך, לא רואים ממטר. וכמה נטוש פה בהשוואה לתל אביב. רק הם נסעו על הכביש הקטן.

תומר האט בצומת ופנה שמאלה כשלפתע הגיחה מהצד משאית זבל ונגחה בהם בעוצמה.

שלום הספיק לשמוע את רעש המתכת המתעקמת והרגיש שהוא נזרק, ואז העולם החשיך.

 

"שלום...גבר...אתה בסדר???"

קול גברי מחוספס העיר אותו. כאב ראש פילח את ראשו, והוא הזדקף אט אט

מה קרה? איפה אני?

ואז חזר אליו הזיכרון. משאית מתקרבת מהר מדי. רעש המתכת.

אני בבית חולים. הוא פקח את עיניו, וראה.....סורגים.

מה סורגים, איך סורגים?

הוא התרומם בכאב ולקח לעיניו זמן להתרגל לחשיכה החלקית. כלוב. אני בפאקינג כלוב.

עיניו שוטטו למעלה והוא ראה שהכלוב מחובר בשרשרת גדולה לתקרה .

מה זה? מה עשו ממני, ציפור? חשב מבולבל. אני בטח הוזה.

הוא הרגיש סחרחורת ונשכב לאחור על רצפת מתכת קרה. ידו נשלחה לעבר הראש הכואב והוא הרגיש בד. מישהו טיפל בו.

מה כלוב? מה קורה פה?

 

משהו הרגיש לו כבד על הצוואר. הוא מישש אותו והרגיש ברצועת מתכת עבה, כמו קולר של כלב אבל ממתכת. מה זה?

יותר מדי דברים בבת אחת. מתוך כל הבלגן הוא זיהה לפתע את הקול שצעק אליו מקודם.

"תומר! תומר!" הוא צעק, קצת חזק מדי.

"שלום, אני כאן, גבר!" הוא שמע את תומר עונה. הוא שוב התרומם בכאב, מחפש את תומר בעיניו.

ואז ראה את מעגל הכלובים שהיו תלויים מהתקרה.

 

"המקורות שלי מדווחים על מבוכה עזה בקרב ארגוני הפשע, לאחר שראשיהם נעלמו ביום שישי האחרון כאילו בלעה אותם האדמה. לא ברור עדיין מי עומד מאחורי ההיעלמויות המסתוריות ומה מטרתו..." אמרה כתבת הטלוויזיה.

רב פקד מ' החליש את עוצמת הקול.

"מתחילים את שלב ב'" אמר ש' בשקט.

 

אברגל הסתכל דרך סורגי הכלוב בשנאה על הכלוב שמצידו השני של החדר הגדול. שם ישב גדול שונאיו, בשמחה היה חותך לו את הגרון.
הוא רצה לצעוק, לקלל, לבעוט במשהו, הוא הרגיש משוגע מהרעב שכרסם בו, מחוסר האונים בו לא היה מורגל, מחוסר התנועה בכלוב הצר.

 

שבוע. שבוע בכלובים, בתוך האנגר גדול, עמרני חשב. בלי אוכל, רק מים מצינורית שהייתה בכל כלוב. חור קטן לחרבן דרכו - וזהו.

אף אחד לא דיבר אליהם. אף אחד לא הסביר להם למה הם שם ומה הוא רוצה.

כשחלק מהאנשים התחילו לעשות שטויות הפעילו שוביהם כמה שיטות להרגעה. הכל מרחוק, מבלי שייחשפו.

מכות חשמל שחשמלו את כל הכלוב.

מים קפואים שהותזו על המתפרע מצינור אי שם בחושך שמסביב.

ואם כל זה לא עזר - התהדקות של קולר המתכת על צוואר המשתולל עד שהוא התעלף.

עמרני לא היה טיפש. הוא ישב בשקט והתנהג יפה. שקט, מחושב, ממתין לרגע. מתי שהוא הם יפנו אליהם, ואז הוא יחפש את הפרצה. תמיד יש כזאת.

 

רעש מתכת הפר את הדממה ודלת הזזה ענקית נפתחה בקצה הרחוק והחשוך של ההאנגר. אברגל הבין לפתע כמה גדול המקום.

מכונית נסעה פנימה ומאחוריה נגרר. היא הגיעה למרכז ההאנגר ונעצרה.

כולם הסתכלו למטה, על המכונית, על שלולית האור שהאירה אותה.

שני אנשים לבושי שחורים ירדו מהרכב, ופרקו דברים מהנגרר.

שני שולחנות גדולים וכבדים ועליהם דברים לא ברורים, מכוסים במפות גדולות. שתי חביות פלסטיק ענקיות וסגורות.

כולם התבוננו מהכלובים בריכוז. אחרי ימים של צעקות ללא מענה ורעב מתיש, לא נותר להם כוח. רק להמתין.

 

קול קר נשמע מרמקולים חבויים

"שלום לכם.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אתם פה. מי האנשים שחטפו אתכם. מה הם רוצים.

אז ככה - אנחנו קבוצת חברים עם יכולות שהחליטו לנקות את הרחובות ממכם. מאד פשוט.

ולא, אי אפשר לקנות אותנו, וגם לא תוכלו לברוח מכאן. אתם בחור בלב הנגב, אז אל תנסו אפילו."

 

השתיקה בהאנגר הגדול לא הופרה. הם חיכו לקול האלמוני.

 

"אז איך זה יתבצע? אתם הולכים להשתתף במשחק הריאליטי החדש שבקרוב יעלה ליו טיוב ולכל מיני אתרים - משחקי הרעב, גרסת ישראל.

למי שלא יודע מה זה, אז אתם הולכים להלחם אחד בשני למוות מול המצלמות. כמו האח הגדול, רק עם נשק והרבה דם.

מסביבכם יש המון מצלמות שמפוזרות בכל מקום, חלקן עם ראיית לילה, והם יתעדו הכל. הסרט שיעלה לרשת אחרי שהכל ייגמר יראה לחברים שלכם ולעולם שהפשע לא כל כך משתלם.

נכון, פושעים חדשים יצוצו במקומכם, אנחנו יודעים. אבל פעם בכמה זמן, גם הם ייעלמו...

ואם התחושה שלי נכונה אז בכל העולם יתחילו להעתיק את הפורמט המצליח הזה...אז תרגישו טוב, אתם המקור..."

 

השתיקה בהאנגר נמשכה. הקור והבטחון שהיו בקול יחד עם המקצועיות של ארגון החטיפה לא השאירו להם הרבה מקום לתקווה.

 

"אני רוצה להציג לכם בשולחן מספר אחד" ואחד מהגברים בשחור משך את המפה " אוכל! טרי, חם, מבושל, טעים... סטייקים. לחם. פיצות. דברים שאתה חולמים עליהם כבר שבוע..."

פיהם של כל הגברים התמלא ריר כשראו את האוכל העסיסי שהיה מפוזר במגשים גדולים על השולחן הגדול. הריח שנישא למעלה גרם לקיבותיהם לקרקר.

 

"בשולחן מספר שתיים" ומפה נוספת הוסרה " יש נשקים. המון. מכל סוג. סכינים. אקדחים. רובים. המון כדורים"

העיניים של כולם ננעצו בכמות הנשק הגדולה שהייתה מפוזרת על השולחן הגדול. אמ 16, קלץ', נגב. זיג זאואר. גלוק. ערימות של רובים, אקדחים, קופסאות כדורים. סכינים.

 

הגברים בשחור ניגשו לחביות הענק, פתחו אותן ופיזרו את תוכנן לרגלי השולחנות. לקח לעמרני כמה שניות להבין מה הוא רואה. זה נשפך מהחביות וזז והתפתל...

"ולרגלי השולחנות, רבותיי, ועוד מעט מסביבכם – נחשים. המון. חלקם ארסיים מאד, אחרים לא"

 

הגברים בשחור נכנסו לרכב ונסעו, משאירים מאחור את הערימה הרוחשת והמתפתלת שחלקה כבר זחל אל תוך האפילה שמסביב.

רעש המתכת נשמע שוב ודלת ההזזה העצומה נסגרה.

ואז שקט.

 

אורות חלשים התעוררו לחיים מסביבם ולפתע הם הבינו עד כמה גדול המקום. הם ראו מסביבם מבוך ענק של מכולות וארגזי ענק.

"עוד כמה נקודות, ברשותכם:" אמר הקול

"אחד - בהאנגר הענק מפוזרים כלי נשק ואוכל. כשיתחיל המשחק אתם תבחרו אם לרוץ לשולחן האוכל, לרוץ לשולחן הנשק – או לברוח מהר לתוך המבוך לפני שהכדורים יתחילו לעוף...רק אל תשכחו שהמבוך מלא באויבים שלכם - ובנחשים...

שתיים - אל תנסו לפרוץ את דלת ההאנגר - נגיעה בדלת מפעילה את מנגנון החנק בקולר, חוץ מזה שאנחנו מחכים בחוץ לכל מי שיתחמן איך שהוא.

ושלוש, וזה מוקדש ל'חיילים' - תזכרו שהמשחק מסתיים כשרק אחד ממכם נשאר בחייים. אז תחשבו טוב טוב אם הנאמנות לבוס משתלמת..."

 

כולם שתקו, מעכלים את המידע. מחשבים מה כדאי לעשות.

זיעה קרה כיסתה את מצחם של עמרני ואברגל.

 

"די לדבר, חברים.

המשחק מתחיל....עכשיו...."

 

חלק מהאורות התעמעמו, אחרים כבו לגמרי, משאירים שלוליות של אור בתוך ים החשיכה.

רעש מחריש אוזניים של שרשראות ברזל כבדות נשמע והכלובים החלו לרדת וכולם נדרכו.

הכלובים נגעו ברצפה ואז נפתחו כל דלתות הכלובים בבת אחת...

המון זמן חלף מאז הפעם האחרונה...

אני אוחז במקל המעוצב, מרגיש את המרקם החלק של העץ הכבד. מתרכז.

כשאחליט שהגיע הרגע - זה ייקרה. מהיר, מדויק, כואב. חד פעמי. ללא חרטה, ללא היסוסים.

למי שמולי זה יכאב, ללא ספק. אבל כך צריך להיות.

שואף, נושף, שוב ושוב. הגוף רפוי, המוח עירני, ממוקד.

ואז מגיע הרגע. הגוף נדרך והידיים נשלחות. אוחזות בה חזק, ואז נעות בבת אחת בכיוונים הפוכים, מפרידים בחלקיק שנייה בינה לבין הכיסוי שלה...חושפים אותה לאוויר הקריר

ואז הידיים נפגשות שוב, עוטפות בחוזקה את גופה, מנחיתות אותה בכוח על המזרון העבה

אדרנלין, ריגוש. תענוג.

כבר מספר שנים שאני צועד מספר פעמים בשבוע, בשעות הערב, בפארק גדול בגוש דן.

רוב הזמן לא צעדתי לבד וזה היה כיף גדול. לעשות ספורט, אבל תוך כדי - גם לשוחח, לצחוק....לעשות את זה יחד נותן חשק לבוא, גם כשחם, אפילו כשקר...

אבל דברים השתנו וכבר לא מעט זמן שאני צועד לבד. התחלתי לרוץ בחלק מהימים, אבל השיעמום אוכל בכל פה. מספר פעמים בשבוע, רק אני והאוזניות והמוזיקה....זה נחמד, אבל מרגיש חסר. חסר הקשר האנושי. מישהו\י לשוחח איתו, לצחוק איתו, לעודד אם קשה.

אז אם מישהו\י מעוניין\ת להצטרף להליכה או ריצה קלה (במקטעים, עם הרבה הפסקות), פעם או יותר בשבוע, אשמח לקבוע. אני מצידי מבטיח לעודד, להתחשב בקושי ובקצב, גם אם אין כושר (אבל יש רצון לעשות אותו). ללכת או לרוץ, לפי מה שמתחשק, מה שאפשר.

אז מה יש להפסיד? קובעים, באים, מנסים. אם לא יתאים, יהיה קשה, לא יבוא - אז לא, לפחות עשיתם וי על הניסיון לחיים בריאים יותר :)

אבל אם זה יתאים - אז הרווחת פעילות בריאה וחברה נעימה. אחרי הכל - לרבוץ מול הספה והמחשב אפשר בכל ערב אחר וגם אחרי הספורט :)

אז למי שמעוניינ\ת, שילחו הודעה פרטית או השאירו פה תגובה קצרה ואני אמצא דרך ליצור קשר.

http://www.mayrhofen.at/picture/10001739.jpg

גילוי נאות - זה לא אני ולא דומה לי, אין לי מקלות סקי להליכה, זה לא הנוף בפארק - אבל חוץ מזה הכל דומה :)