כמו בכל בוקר, גם היום הגעתי בזמן - אף אחת פה לא מעיזה לאחר - והתיישבתי ליד השולחן בכניסה ללשכה שלו.
בינתיים עוד לא הגיעו מבקרים והיה שקט. שתיתי תה עם עלים, שמעתי מרחוק המולה של בוקר. וכמו הרבה פעמים, מצאתי את עצמי שוב נזכרת בפעם ההיא, כש-זה קרה.
זה קרה באמת במקרה, נשבעת לכם, בחיי ספר התורה.
הרבה אנשים באו באותו ערב, וכול המזכירות הסתובבנו ביניהם עם מגשים של אוכל ושתיה. אני הסתובבתי עם כלי של יין, ואז ראיתי שאני ממש לידו והיד רעדה לי והסתובבתי מהר שהוא לא ייראה אותי ככה ונתקלתי במישהו והכל עף...והיין השפריץ על כל מי שמסביב.
וגם, ממש טיפה, גם ע-ל-י-ו.
בהתחלה הייתי בטוחה שזה הסוף שלי.
כמובן שקפצו עליי, וקרעו לי את הבגדים, וקשרו אותי לעמוד, ומישהו התחיל להצליף בי
וזה היה...ואוו. כמה שזה כאב. בחיים לא כאב לי ככה.
אבל בתוך כל הפחד והכאב הזה, כשהרמתי את הראש לשנייה - ראיתי אותו יושב על הכסא שלו ומסתכל עליי.
וכל הכאב נעלם באותו רגע.
ונהיה לי חם וקר ושקט, ולא שמעתי אף אחד מסביב, ולא הרגשתי כלום, כאילו הייתי בבועה, רק אני והוא מחוברים בעיניים
ברררר. גם עכשיו כשאני נזכרת בזה, יש צמרמורת שאין דברים כאלה, נשבעת לכם בחיי אדוניי.
שקט פה, רק עוד כמה זמן יתחילו להגיע אנשים.
ואני ככה נהייתי קצת רטובה מכל הזכרון הזה, אז מתחת לשולחן, כשאני נזהרת שאף אחד לא ייראה, הרמתי קצת את הקצה של השמלה והעברתי את היד על הצלקות שעל הירך, כי לגב לא יכולתי להגיע.
עבר כמה זמן מאז אבל הצלקות עוד שם, ואני ממש מקווה שהם לא ייעלמו. הם מזכרת לנצח.
עברתי שוב על הזכרון הזה, איך הייתי שם, קשורה ומפוחדת ונוטפת פחד ו...נו, זה, ואיך כולם ראו וצחקו....ואיך זה עשה אותי יותר...
והיד שלי עלתה למעלה, במעלה הרגל, והאצבעות שלי גלשו על העור הרגיש של הירך, עולות, עוד קצת, ואז משחקות בתלתלים, מושכות אותן טיפה. ואז יותר חזק.
זה כאב....תענוג.
אצבע אחת שיחקה בשפתיים, ועשיתי חזק עם הציפורן עד שזה כאב קצת יותר, ואני דמיינתי אותו כמו אז, רק שבדמיון שלי הוא קם מהכסא ולוקח את השוט ומצליף בי בעצמו, ואז הכנסתי שתי אצבעות פנימה, לתוכי, עמוק, חזק....יו, חשבתי שאני מתה...הייתי רטובה ומה זה הסמקתי, למרות שאף אחד לא ראה, עוד קצת וכמעט שאני...
אני נוראית, אני בושה, איך אני יכולה? כולם סובלים ממנו ורק אני.... אבל ככה אני, מה אני אעשה?
שמעתי את חריקת הדלתות הגדולות והחזרתי בבהלה את השמלה למטה.
ראיתי דמות נכנסת וזיהיתי את ההליכה שלה.
אוי, לא, רק לא הנודניק הזקן הזה עוד פעם!
"נו, מה יהיה, עוד פעם אתה??" אמרתי לו. הרשיתי לעצמי, בכל זאת אני כבר כמה שנים פה ומכירה אותו טוב.
"כן! אני פפפה, ואני לא זאזאז עד שהוא לא מדבר איתי!"
"אדוני, אתה יודע שהוא לא מקבל קהל. אנחנו רק מעבירות לו בקשות והוא מחליט את מי הוא רואה. אתה הרי מכיר את הנוהל..."
אבל לא היה לי סיכוי מול הנאג'ס הזה. די כבר, שאלוהים ייקח אותו.
"גביביבירתי הצעירה!", ככה הוא קרא לי ולשאר המזכירות "אני מאאכיר אותו עוד מגיל אפפפס! הוא ללללא יתייחס אליי ככה!"
כן, כן, שמענו עליך, חשבתי, אבל בקול אמרתי "אדוני, קצת כבוד, בכל זאת! אני מבטיחה לכתוב ולהעביר את הפנייה שלך - לא סתם למדתי לכתוב. אבל רק מהר כי יש עוד אנשים בתור"
"את יודיודיודעת מה לומר לו, יש לך זכרון מעועועולה. רק תגידי לו ש..."
ופתאום... משהו באוויר השתנה. היה שקט שלא היה שם מקודם. הרגשתי...לא יודעת להסביר את זה. כאילו...נוכחות של משהו גדול.
האיש הזקן הזה הרים את הראש, כאילו מקשיב לקול שרק הוא שמע, ואז הסתכל עליי במבט חודר. הרגשתי שהוא רואה לתוכי, רואה ה-כ-ל. גם מה שעשיתי לפני רגע. גם מה שחלמתי עליו בלילה, במיטה.
ואז הוא אמר בקול אחר, בלי לגמגם.
"תגידי לו שנגמר הזמן, שעוד כמה ימים זה ייקרה. וכשזה ייקרה...את תזכרי טוב טוב ותרשמי הכל מה שייקרה, שיזכרו."
צמרמורת עברה בי.
רק חסר לי שזה ייקרה, כל הנבואות והתחזיות והאיומים שלו.
כי כולם מסביב כבר התחילו לקוות. כל מיני דברים מוזרים שקרו בזמן האחרון, דברים מופלאים.
לא, אין מצב. כולה זקן קשקשן.
הוא הסתובב והתחיל ללכת בצעדים של זקנים לדלת. לפני שיצא עוד שמעתי אותו צועק, בקול הרגיל והמגומגם שלו
"כן! תגידי לו, לפאפאפארעה, שעועועוד כמה ימים וכולנו נצא מעבעבעבדות לחירות, ושככה אמר מומומושה..."
והלך.
