רב פקד מ' ישב בביתו והניח על השולחן את הספר שהחזיק בידו. יום שלם בשטח, חקירת עדים, ישיבות ללא סוף ותחושה מתגברת של חוסר אונים עשו את שלהם והתישו אותו עד למצב שהוא כבר לא יכל להבין מילה ממה שקרא. מקלחת מהירה ולישון.
הוא לגם מכוס הקולה הקרה שמזג לעצמו, נהנה לרגע מהמתיקות הממכרת, מהאנרגיה שנתנה לו.
הוא הציץ שוב בספר ושקל לקרוא עוד כמה עמודים, לפחות לסיים את הפרק. בדרך כלל אהב מאד לקרוא ספרי מתח ופעולה – לא מזמן סיים את "ילד 44" של טום רוב סמית, אחרי סדרת "נערה עם קעקוע דרקון" ועכשיו כבר היה לקראת סופו של "משחקי הרעב" המצוין – אך הוא חש כי היום אין לו שקט נפשי בשביל ספר.
יותר מדי בלגן ברחובות. זה העיק עליו.
על מסך הטלוויזיה שמולו ריצדו תמונות של רכב עולה באש. הוא הגביר את עוצמת הקול בטלוויזיה.
"תזכורת – רק לפני כשבוע אירע פיצוץ במכונית באשקלון. זוהי המכונית השנייה שמתפוצצת בתוך כחודש בעיר השקטה, כשבפעם הראשונה נהרג בכיר בארגון הפשיעה של שלום עמרני. הקרב החל לפני כשנה עם פיצוץ מטען ורציחתו של צעיר בן 20 בגן יבנה, המשיך בניסיון הרצח לפני מספר חודשים בצומת גבעתי, ועכשיו שני המטענים שהוצמדו למכוניות בעשרת הימים האחרונים באשקלון. והאזרחים שואלים את עצמם כמה מהם ייפגעו עקב אוזלת ידה של המשטרה בעצירת גל הפשיעה הנוכחי?"
הוא הסיר את משקפיו, שפשף את גשר אפו ונאנח. מה יהיה איתם? פעם הם נהגו לחסל אחד את השני באופן פשוט ומדויק. סיכול ממוקד קוראים לזה היום, אבל פעם זה היה פשוט כדור בראש.
ועכשיו? מטעני חבלה במרכזי קניות, במעליות, במכוניות של פרקליטים. אזרחים נפצעים ונהרגים. פעם הם נזהרו לא לחצות את הקו של פגיעה באזרחים. אבל היום? אין להם אלוהים...
חייבים לעשות משהו, לנקות את הרחובות. הוא ידע שכולם במשטרה מרגישים חסרי אונים. הרי אי אפשר להמשיך ככה.
אבל איזה מסלול חתחתים צריך לעבור בשביל זה. ולהם יש כסף, והם מאיימים על עדים, והם רוצחים אותם...
חייבים למצוא דרך יצירתית. חריגה. גם אם היא....
רעיון נצנץ במוחו.
בימים הבאים התקשר רב פקד מ' לחברים מהשירות, מימים עברו. אנשים טובים, כל אחד עוסק בדברים שונים כיום אבל שומרים על קשר טוב, יודעים שתמיד יהיו שם בשביל החבר.
ולחלקם יש יכולות ואמצעים שאין למשטרה. ואף עו"ד שמסתכל עליהם מאחור...
הראשון אליו התקשר היה ש', המוח שתמיד ארגן ופיקד על המבצעים.
לאחר ברכות וקצת סמול טוק אמר לו ש' שהוא שומע מתח בקולו ו-מ' אמר שזה לא לטלפון. אחרי שעה הם כבר ישבו בבית קפה קטן ו-מ' סיפר לו על הרעיון שלו.
ש', כאנליסט חד וחריף, אמר שיחשוב על זה וחזר אליו למחרת בבוקר עם רשימת נקודות ובעיות שמצא בתוכנית – ועם ההחלטה שהוא בפנים.
לאחר כמה ימים של דיונים קדחתניים הרגישו שניהם כי הרעיון בר מימוש. רק אז התקשר מ' ל-א' שעסק בסחר בנשק ברחבי העולם. הוא גם הרים טלפון ל-ד', בעל חברה פרטית לאבטחת אישים, שהעסיק אנשים טובים, חזקים - ודיסקרטיים. גם ג' מהבילוש הוכנס בסוד העניינים.
כולם שמעו את הרעיון שלו, כולם אמרו לאחר מחשבה קצרה שהם בפנים.
הם החלו לפגש לילה לילה בביתו הרחב של א', מעלים רעיונות, פוסלים. משפרים, מתווכחים. ממש כמו שנהגו לעשות בשירות לפני מבצע.
כשהתוכנית היתה סגורה הם החלו בהכנות האחרונות. מקום. ציוד. נשק. מעקב אחרי הנבחרים...
"שלום, אתה איציק?"
הבחור הגדול הרים את עיניו מהפיתה העסיסית מלאת השווארמה שהחזיק בידו וסקר את הבחור הצנום שעמד לפניו
"לא" אמר ולקח ביס גדול
"אמרו לי שאתה איציק ושאתה יכול לעזור לי"
"מי שאמר לך טעה" ענה איציק בפה מלא. הוא לקח לגימה מפחית הקולה והסתכל שוב בבחור
"מה רצית? אולי אני בכל זאת יכול לעזור לך. חכה כמה דקות."
הבחור ישב בשקט וחיכה שאיציק יסיים לאכול. משהו בו הפריע לאיציק. הוא לא נראה מפוחד כמו אדם שצריך עזרה. הוא נראה רגוע מדי. אולי הוא מושתל?
הוא נראה רוסי, חשב איציק לעצמו. אולי הסתבך עם ולדימיר מהשכונה. אולי עצבן אותו, אולי דפק איזה חנות בלי לקבל רשות.
לא נורא, עשרים אחוז ואיציק יסדר הכול.
איציק גיהק בקול וקם מהשולחן. אחלה שווארמה יש לאבי הזה. גם משלם יפה, גם מתנהג יפה אחרי ששרפו לו את המקום, כשהוא בטעות חשב שהוא יכול לא לשלם.
"בוא, בוא לאוטו שלי. רק קודם תן לבדוק שאין עליך מכשירים"
הבחור הצנום עמד בשקט בזמן שאיציק בדק אותו. כלום, נקי. אין חוטים, אין מכשירים.
איציק הלך לרכב שחנה מאחורי תחנת הדלק. לא טוב לעשות עסקים מול הכביש, מול אנשים.
הם התיישבו ברכב ואיציק אמר לו "טוב, אז מה הסיפור? איך קוראים לך?"
"אלכס" אמר הבחור הצעיר והושיט את ידו.
איציק לחץ את ידו ואז הרגיש דקירה קטנה בכף היד. "איי!"הוא צעק ומשך את ידו במהירות, מסתכל על הנקודה הכואבת ורואה שם נקודת דם קטנטנה.
מבולבל הרים איציק את עיניו וראה שהבחור מחייך ומחזיק בכף ידו מחט.
"מה...מי...?" התחיל איציק לומר, אבל העולם הסתחרר. עשה לי אמבוש המנייאק!! חשב לעצמו. הוא שלח את ידיו לעבר הבן זונה הקטן, אבל האפלה כבר סגרה עליו.
"תומר, תניע את הרכב" צעק שלום לנהג שלו. "יוצאים".
הוא התרווח במושב האחורי של הרכב המפואר והממוגן ודלתות החנייה נפתחו אט אט. הרכב החדש גלש החוצה מבית הפאר.
בני זונות! הם עוד ייראו, מפוצצים לי את האנשים, חשב לעצמו. את כל העיר אני ארים להם, התחת שלהם עוד יבער טוב טוב...
הוא ניסה להירגע. לא טוב לו הלחץ הזה, אמר לו הרופא שמצא שיש לו לחץ דם גבוה. אמר שצריך לישון, לאכול בריא, לא להתרגז. איך אפשר לא להתרגז, איך?
הם נסעו מחוץ לעיר, כמו בכל שבוע, לבקר את ההורים שלו. שישי לפנות ערב, עוד מעט קידוש, ארוחת שבת, קצת להירגע. ואז הביתה, להתלבש יפה ולצאת לבלות. הבנאדם צריך ליהנות לפעמים, לא? הוא רשם לעצמו לומר לרמי לשלוח לו את הרוסייה היפה ההיא שהוא ראה במכון הליווי שלהם.
המכונית פנתה לכביש הצדדי והארוך שהוביל למושב הקטן ותומר הדליק את פנסי הרכב.
איזה חושך, לא רואים ממטר. וכמה נטוש פה בהשוואה לתל אביב. רק הם נסעו על הכביש הקטן.
תומר האט בצומת ופנה שמאלה כשלפתע הגיחה מהצד משאית זבל ונגחה בהם בעוצמה.
שלום הספיק לשמוע את רעש המתכת המתעקמת והרגיש שהוא נזרק, ואז העולם החשיך.
"שלום...גבר...אתה בסדר???"
קול גברי מחוספס העיר אותו. כאב ראש פילח את ראשו, והוא הזדקף אט אט
מה קרה? איפה אני?
ואז חזר אליו הזיכרון. משאית מתקרבת מהר מדי. רעש המתכת.
אני בבית חולים. הוא פקח את עיניו, וראה.....סורגים.
מה סורגים, איך סורגים?
הוא התרומם בכאב ולקח לעיניו זמן להתרגל לחשיכה החלקית. כלוב. אני בפאקינג כלוב.
עיניו שוטטו למעלה והוא ראה שהכלוב מחובר בשרשרת גדולה לתקרה .
מה זה? מה עשו ממני, ציפור? חשב מבולבל. אני בטח הוזה.
הוא הרגיש סחרחורת ונשכב לאחור על רצפת מתכת קרה. ידו נשלחה לעבר הראש הכואב והוא הרגיש בד. מישהו טיפל בו.
מה כלוב? מה קורה פה?
משהו הרגיש לו כבד על הצוואר. הוא מישש אותו והרגיש ברצועת מתכת עבה, כמו קולר של כלב אבל ממתכת. מה זה?
יותר מדי דברים בבת אחת. מתוך כל הבלגן הוא זיהה לפתע את הקול שצעק אליו מקודם.
"תומר! תומר!" הוא צעק, קצת חזק מדי.
"שלום, אני כאן, גבר!" הוא שמע את תומר עונה. הוא שוב התרומם בכאב, מחפש את תומר בעיניו.
ואז ראה את מעגל הכלובים שהיו תלויים מהתקרה.
"המקורות שלי מדווחים על מבוכה עזה בקרב ארגוני הפשע, לאחר שראשיהם נעלמו ביום שישי האחרון כאילו בלעה אותם האדמה. לא ברור עדיין מי עומד מאחורי ההיעלמויות המסתוריות ומה מטרתו..." אמרה כתבת הטלוויזיה.
רב פקד מ' החליש את עוצמת הקול.
"מתחילים את שלב ב'" אמר ש' בשקט.
אברגל הסתכל דרך סורגי הכלוב בשנאה על הכלוב שמצידו השני של החדר הגדול. שם ישב גדול שונאיו, בשמחה היה חותך לו את הגרון.
הוא רצה לצעוק, לקלל, לבעוט במשהו, הוא הרגיש משוגע מהרעב שכרסם בו, מחוסר האונים בו לא היה מורגל, מחוסר התנועה בכלוב הצר.
שבוע. שבוע בכלובים, בתוך האנגר גדול, עמרני חשב. בלי אוכל, רק מים מצינורית שהייתה בכל כלוב. חור קטן לחרבן דרכו - וזהו.
אף אחד לא דיבר אליהם. אף אחד לא הסביר להם למה הם שם ומה הוא רוצה.
כשחלק מהאנשים התחילו לעשות שטויות הפעילו שוביהם כמה שיטות להרגעה. הכל מרחוק, מבלי שייחשפו.
מכות חשמל שחשמלו את כל הכלוב.
מים קפואים שהותזו על המתפרע מצינור אי שם בחושך שמסביב.
ואם כל זה לא עזר - התהדקות של קולר המתכת על צוואר המשתולל עד שהוא התעלף.
עמרני לא היה טיפש. הוא ישב בשקט והתנהג יפה. שקט, מחושב, ממתין לרגע. מתי שהוא הם יפנו אליהם, ואז הוא יחפש את הפרצה. תמיד יש כזאת.
רעש מתכת הפר את הדממה ודלת הזזה ענקית נפתחה בקצה הרחוק והחשוך של ההאנגר. אברגל הבין לפתע כמה גדול המקום.
מכונית נסעה פנימה ומאחוריה נגרר. היא הגיעה למרכז ההאנגר ונעצרה.
כולם הסתכלו למטה, על המכונית, על שלולית האור שהאירה אותה.
שני אנשים לבושי שחורים ירדו מהרכב, ופרקו דברים מהנגרר.
שני שולחנות גדולים וכבדים ועליהם דברים לא ברורים, מכוסים במפות גדולות. שתי חביות פלסטיק ענקיות וסגורות.
כולם התבוננו מהכלובים בריכוז. אחרי ימים של צעקות ללא מענה ורעב מתיש, לא נותר להם כוח. רק להמתין.
קול קר נשמע מרמקולים חבויים
"שלום לכם.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה אתם פה. מי האנשים שחטפו אתכם. מה הם רוצים.
אז ככה - אנחנו קבוצת חברים עם יכולות שהחליטו לנקות את הרחובות ממכם. מאד פשוט.
ולא, אי אפשר לקנות אותנו, וגם לא תוכלו לברוח מכאן. אתם בחור בלב הנגב, אז אל תנסו אפילו."
השתיקה בהאנגר הגדול לא הופרה. הם חיכו לקול האלמוני.
"אז איך זה יתבצע? אתם הולכים להשתתף במשחק הריאליטי החדש שבקרוב יעלה ליו טיוב ולכל מיני אתרים - משחקי הרעב, גרסת ישראל.
למי שלא יודע מה זה, אז אתם הולכים להלחם אחד בשני למוות מול המצלמות. כמו האח הגדול, רק עם נשק והרבה דם.
מסביבכם יש המון מצלמות שמפוזרות בכל מקום, חלקן עם ראיית לילה, והם יתעדו הכל. הסרט שיעלה לרשת אחרי שהכל ייגמר יראה לחברים שלכם ולעולם שהפשע לא כל כך משתלם.
נכון, פושעים חדשים יצוצו במקומכם, אנחנו יודעים. אבל פעם בכמה זמן, גם הם ייעלמו...
ואם התחושה שלי נכונה אז בכל העולם יתחילו להעתיק את הפורמט המצליח הזה...אז תרגישו טוב, אתם המקור..."
השתיקה בהאנגר נמשכה. הקור והבטחון שהיו בקול יחד עם המקצועיות של ארגון החטיפה לא השאירו להם הרבה מקום לתקווה.
"אני רוצה להציג לכם בשולחן מספר אחד" ואחד מהגברים בשחור משך את המפה " אוכל! טרי, חם, מבושל, טעים... סטייקים. לחם. פיצות. דברים שאתה חולמים עליהם כבר שבוע..."
פיהם של כל הגברים התמלא ריר כשראו את האוכל העסיסי שהיה מפוזר במגשים גדולים על השולחן הגדול. הריח שנישא למעלה גרם לקיבותיהם לקרקר.
"בשולחן מספר שתיים" ומפה נוספת הוסרה " יש נשקים. המון. מכל סוג. סכינים. אקדחים. רובים. המון כדורים"
העיניים של כולם ננעצו בכמות הנשק הגדולה שהייתה מפוזרת על השולחן הגדול. אמ 16, קלץ', נגב. זיג זאואר. גלוק. ערימות של רובים, אקדחים, קופסאות כדורים. סכינים.
הגברים בשחור ניגשו לחביות הענק, פתחו אותן ופיזרו את תוכנן לרגלי השולחנות. לקח לעמרני כמה שניות להבין מה הוא רואה. זה נשפך מהחביות וזז והתפתל...
"ולרגלי השולחנות, רבותיי, ועוד מעט מסביבכם – נחשים. המון. חלקם ארסיים מאד, אחרים לא"
הגברים בשחור נכנסו לרכב ונסעו, משאירים מאחור את הערימה הרוחשת והמתפתלת שחלקה כבר זחל אל תוך האפילה שמסביב.
רעש המתכת נשמע שוב ודלת ההזזה העצומה נסגרה.
ואז שקט.
אורות חלשים התעוררו לחיים מסביבם ולפתע הם הבינו עד כמה גדול המקום. הם ראו מסביבם מבוך ענק של מכולות וארגזי ענק.
"עוד כמה נקודות, ברשותכם:" אמר הקול
"אחד - בהאנגר הענק מפוזרים כלי נשק ואוכל. כשיתחיל המשחק אתם תבחרו אם לרוץ לשולחן האוכל, לרוץ לשולחן הנשק – או לברוח מהר לתוך המבוך לפני שהכדורים יתחילו לעוף...רק אל תשכחו שהמבוך מלא באויבים שלכם - ובנחשים...
שתיים - אל תנסו לפרוץ את דלת ההאנגר - נגיעה בדלת מפעילה את מנגנון החנק בקולר, חוץ מזה שאנחנו מחכים בחוץ לכל מי שיתחמן איך שהוא.
ושלוש, וזה מוקדש ל'חיילים' - תזכרו שהמשחק מסתיים כשרק אחד ממכם נשאר בחייים. אז תחשבו טוב טוב אם הנאמנות לבוס משתלמת..."
כולם שתקו, מעכלים את המידע. מחשבים מה כדאי לעשות.
זיעה קרה כיסתה את מצחם של עמרני ואברגל.
"די לדבר, חברים.
המשחק מתחיל....עכשיו...."
חלק מהאורות התעמעמו, אחרים כבו לגמרי, משאירים שלוליות של אור בתוך ים החשיכה.
רעש מחריש אוזניים של שרשראות ברזל כבדות נשמע והכלובים החלו לרדת וכולם נדרכו.
הכלובים נגעו ברצפה ואז נפתחו כל דלתות הכלובים בבת אחת...
