לפני 11 שנים. 30 באוקטובר 2013 בשעה 23:08
המון זמן חלף מאז הפעם האחרונה...
אני אוחז במקל המעוצב, מרגיש את המרקם החלק של העץ הכבד. מתרכז.
כשאחליט שהגיע הרגע - זה ייקרה. מהיר, מדויק, כואב. חד פעמי. ללא חרטה, ללא היסוסים.
למי שמולי זה יכאב, ללא ספק. אבל כך צריך להיות.
שואף, נושף, שוב ושוב. הגוף רפוי, המוח עירני, ממוקד.
ואז מגיע הרגע. הגוף נדרך והידיים נשלחות. אוחזות בה חזק, ואז נעות בבת אחת בכיוונים הפוכים, מפרידים בחלקיק שנייה בינה לבין הכיסוי שלה...חושפים אותה לאוויר הקריר
ואז הידיים נפגשות שוב, עוטפות בחוזקה את גופה, מנחיתות אותה בכוח על המזרון העבה
אדרנלין, ריגוש. תענוג.
