סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שוט של כאב

חוויות, סיפורים קצרצרים והגיגים על החיים, היקום, הבדסמ וכל השאר
לפני 11 שנים. 12 בספטמבר 2013 בשעה 21:56

סשן עצמי, הריצה הזאת. השבוע פעם שלישית, וזה לא קל, מה אגיד לכם. ממש מעייף, רבאק. אפשר עם קלנועית? אופניים חשמליות?

מילא לצעוד בפארק - נחמד, סביר, מתאמצים בקטנה...אבל לרוץ? צריך לדרג את זה כפעילות אקסטרימית, לטעמי. פרט לכמה קשישים או פדלאות\ים - אין כאלה שמצליחים לרוץ לאט, מבלי להתאמץ. ובתקופה הנוכחית של החום והלחות, זה אומר לגמור כל ריצה סחוט, מותש ומגיר מפלים לא אטרקטיבים של זיעה

(טיפ לרצים: כשגומרים לרוץ ונכנסים לרכב - לא להשען על המושב, אם לא רוצים רכב בניחוח גברי של זיעה לכמה ימים....לשים מגבת, אפשר לפרוס את מגן השמש של הרכב בינך לבין גב המושב...)

ועכשיו עת הסליחות, לא?

לא שאני זוכר, אבל זיכרון מעולם לא היה הצד החזק שלי (או בכלל של גברים....איך הולכת הבדיחה? "למכירה אנציקלופדיה בריטניקה. הסיבה: התחתנתי, אשתי יודעת הכל" 😄 )

אבל אם פגעתי במישהי\מישהו\מישהם, עשיתי רע כי הגבתי\לא הגבתי\שתקתי\דיברתי, עלבתי, חטאתי, ניבלתי את פי \ לא דיברתי בגסות כמו שקיוו, 

כבלתי ללא רשות לניירות ערך, סישנתי ללא רחמים (הוא היה עסוק, לא יכל לבוא),

הצלפתי ללא התחשבות במילת בטחון רק כי הנשלטת לא הצליחה לבטא אותה כראוי (אז מה אם בחרתי את המילה הארוכה ביותר בעברית - "לכשלהתמרמרויותיכם"?),

בזבזתי נרות שעווה בבניית כנסיית הסגרדה פמיליה של גאודי על גב נשלטות (מה קרה, קצת קולטורה, שתלמד הפפואז!

 ....אח הרוסים אלה, גזענים אחד אחד, הם בעצמם מודים בזה 😄 )

התעצבנתי כי אני פדנט כשמאחרים לי בחמש דקות,

הפרעתי לגנבים שגנבו לי את הרכב שהיה רק בן חודש וחצי, המנוח, תהי נשמתו צרורה בצרור הקאיות (ושימותו הגנבים אמן עקב שאיפת יתר של הריח החדש של הניילונים של הרכבים החדשים שהם גונבים),

הבטחתי קפה אבל צרפתי לכיבוד גם עוגה (מזוויע, אני יודע. אולי אפילו עילה לנידוי ממועצת הדומים. אבל בשביל זה אני רץ כמה פעמים בשבוע - בשביל ביס עוגה!),

 

חשבתי לכתוב סיפורים סוטים \ מותחים \ מזוועים אבל לא כתבתי,

או סתם עיצבנתי, שיעממתי או לא הייתי מצחיק מספיק - סליחה, ואנסה להשתפר בשנה הבאה, אולי :)

גמר חתימה טובה לכל סוטי עם ישראל! :)

לפני 11 שנים. 3 בספטמבר 2013 בשעה 6:14

יש! הר הבית, או לפחות הפארק, סוף כל סוף בידינו!

נשמע מעט, לשחרר פארק, אך אל תקלו ראשכם בעניין! כי מדובר היה בכיבוש ארוך של חודשיים ימים, במהלכו - ובעיקר בסופו - נכבש הפארק על ידי זן הנפוץ במזרח התיכון - ההומו-מנגלוס.

הכיבוש מתבצע בפועל על ידי אלפי גברים, נשים וטף מזן זה, על סבתותהים, כלביהם, בימבותיבם, אופניהם, מנגליהם והקופסאות הנוראיות האלה שדרכם ההומו-מנגלוס משמיע את קולו ברמה, מסלסל את פאריד אל אטרש בעוצמת קול שגורמת לסטייקים שעל מנגלו לשקול לחזור לפרה, בעודו חושב שתיכף ומייד קופץ מאחורי השיח אמרגן ומחתים אותו על חוזה הופעות לשארית חייו. בפועל אותו אמרגן - שעושה על המנגל שני מטר לידו - אכן חושב לקפוץ עליו, אך לא להחתים אותו אלא להחטיף לו ולהכות אותו נמרצות עם הברזל של המנגל, ובעודו חם.

על הקורא המשכיל לדעת כי תקופת הכיבוש הנוראה הנ"ל מתרחשת מדי שנה בעונת פריחת המנגלים, היא יולי אוגוסט, ואז נודד ההומו-מנגלוס אל המקומות בהם פורח המנגל.

אני יכול להעיד כי במהלך תקופה זו ההליכה והריצה בפארק גורמים לאדם לפתח יכולת שדומה לסונאר פרימיטיבי, ובאמצעותו הוא מזהה ילדים רצים, אופניים טסות, זקנים מבולבלים וערסים בולסים, וכל זאת מבעד למסך עשן בריח-פרגית התלוי מעל הפארק כדרך קבע, אולי פרט לשעות 11 עד 7 בבוקר, אז נם ההומו-מנגלוס את שנתו עתירת הפרגיות.

שיא הפריחה מתרחש בשבועיים האחרונים של החודש, אז אני מוצא את עצמי משתנק, מאבד הכרה, מתעורר כי בימבה דרסה אותי וממשיך לרוץ - בניסיון למצוא כמה מולקולות של חמצן שלא נשרפו באש המנגל, ובלמצוא את הרכב בעשן הכבד. נשבע לכם שהיתה פעם - תוך כדי ריצה - שהרגשתי משיכה בחזה. התרגשתי קלות לדעת שיש לי עדיין משיכה, אך אז נשמע טווווונק וחוט נקרע - החוט בו סימנה המשפחה (בלי להתחשב בשאר שוכני הפארק) את הטריטוריה הזמנית עליה השתלטו. על הקורא המשכיל לדעת כי סימון זה נדיר אצל ההומו-מנגלוס ונצפה רק פעמים ספורות, והוא שונה מהסימון המקובל אצל זן זה, שהוא שליחת ילדי המשפחה להשתין על העצים המקיפים את המתחם

והגיע ה-1.9, וראה זה פלא! פרט לכיסים בודדים של התנגדות - הומו-מנגלוסים שכנראו בקעו מאוחר מהביצה ולכן קיננו גם לאחר שכל בני מינם נדדו משם - הפארק התפנה! אוויר! בשפע! לא שרוף! לא בריח פרגית! שביל! דשא! לא יאמן. אדם לומד להעריך את הדברים הקטנים בחיים רק לאחר שהם נלקחים ממנו.

מה שכן - מי שאחראי על החום והלחות, אם אפשר להפחית אותם, אשמח, תודה. עדיין לרוץ מרגיש כמו להיות בסאונה רטובה ומלוחה, אבל היי - לפחות זה לא בריח סטייק!

אז תענוג לרוץ וללכת, ואם מישהו או מישהי רוצים להצטרף, אז בשמחה. נחמד שיש עם מי לדבר - זאת אומרת, בקטעים שבהם מגיע לי מספיק חמצן למוח בשביל שאוכל לחשוב בבהירות וגם לבטא מילים.

אנצל את ההזדמנות הנדירה של הכתיבה בכדי לשלוח שנה טובה לחבריי, ידידיי, מכריי ומוקיריי, שתהיה לכם שנה טובה, מתוקה, שנת אושר, בריאות, אהבה, תענוגות בחיים, פרנסה טובה וכיף בחיים, ושיהיה לכם רק טוב! :)

 

http://cs.sankakucomplex.com/data/34/4b/344b88d11d32fafb589c78c23986608d.jpg

לפני 11 שנים. 14 באוגוסט 2013 בשעה 22:11

מתקנים עולים, יורדים, נופלים, מסתחררים - אנקונדות מכישות, בלאק ממבות מקפיצות דופק, סוכריות ענק שמטלטלות את נשמתכם - בקיצור כיף, מדהים ונהדר!

אז"ש (אז זהו - שלא), כמו שאומר גיא זוהר. 

זאת אומרת - בעיקרון זה אחלה דבר,

רק שלאחר התבוננות מעמיקה בבני העשרה הפוחזים, בני ה-20 פלוס עם התינוק, בני ה-30 פלוס עם הילדים הרכים ובני ה-40 פלוס עם הילדים הקשים,

אוששתי את הרגשתי האישית שעם הגיל אתה מתחיל ליהנות פחות ופחות ממתקני האינקוויזיציה הללו,
עד שבגיל 40 פלוס אדם יורד ממתקן עינויים שכזה, והוא מקדיש מספר דקות בניסיונות לשכנע את נוזלי האוזן הפנימית שלו להרגע ולא להתקשר למשטרה או להראות לכולם מה הוא אכל בשבוע האחרון

ולאחר מכן הוא ממשמש בגופו לוודא שכל החלקים עדיין מחוברים - ממש כפי שהם היו מחוברים עד לפני כמה דקות, אז עשה את הטעות הטראגית ועלה על מתקן האינקוויזיציה הנ"ל, 

והוא מפלפל בעיניו ומתבונן בתמיהה על בני הנוער המקיפים אותו, צוהלים ושמחים, חלקם ירקרקים ואף חשים ברע (שלוש פעמים ראיתי שעצרו עלייה על מתקן, הביאו צינור מים ושטפו מושב או שניים עקב ילד שקיבתו לא עמדה במעמסה...), בעודם אצים רצים לתפוס תור למתקן שטן אחר.

אבל לא רק אני חושב כך. לא מעט הורים ראיתי על הספסלים - מדברים בסלולרי, מדברים עם הורים אחרים, מנמנמים או סתם בוהים בעניין רב במימצא שהם הוציאו מחוטמם בזה הרגע - והעיקר שמחים בליבם על שהם נמצאים על קרקע יציבה ובלתי מתנדנדת.

אז אם נגזר עליכם להיות שם בימים טרופים אלו, ניקטו בצעדים הבאים:

1. אם הילדים מנג'סים לכם לעלות על מתקן - אימרו להם שאתם תיכף הולכים למתקן אקסטרימי ושנדבר אח"כ

2. ביחרו מתקן אקסטרימי

3. הרימו את הראש והתבוננו באומללים המצווחים שנמצאים באותו רגע על המתקן

4. בירחו משם כל עוד נפשכם בכם ועמדו בתור למתקן אחר שיותר מתאים לכם. בהגיע תורכם - שבו על הכסא וחיגרו את עצמכם

5. התעלמו באלגנטיות מההורים האחרים שיסתכלו עליכם במבט של "הנה פדופיל" רק כי אתם יושבים בפילים המעופפים ושאר שכניכם למתקן הם בני שלוש ומטה

6. גם אם קשה במהלך הסיבוב - אל תצרחו. זה לא נעים ובעיקר לא יעיל, כי גם שאר שותפיכם למתקן צורחים, כי הם משועממים \ רוצים גלידה \ רוצים הביתה \ פוחדים מהאיש המגודל שיושב לידם \ שורף להם בטוסיק והם צריכים שיחליפו להם כבר לפני שעה

7. נגבו את הדמעות ורדו בגבורה מהמתקן, ריכשו לכם קפה קר, פיתחו את הספר שהבאתם איתכם מבעוד מועד וכך תהנו מיום בילוי מהנה בלונה פארק!

אה,

8. לשאלת הילדים - כן, עליתם על האנקונדה. נו באמת - פיל, אנקונדה, למה להיות קטנוניים...

לפני 11 שנים. 5 באוגוסט 2013 בשעה 21:00

נחתמו חגיגות יום ההולדת, 

אז למרות הפטתיות 😄 ובהעדר איחולים מחברים פה (הרוב עברו לפייסבוק ואיחלו לי שם)

אאחל לעצמי מה שאני בד"כ מאחל לאחרים:

אושר, בריאות

פרנסה טובה, ראש שקט מצרות,

הנאה בחיים, כיף, תענוגות ובילויים

השתובבויות וצחוק,

בקיצור - ליהנות מהחיים עד כמה שניתן, כי הם קצרים מדי

יום הולדת שמח גם למי שקורא - אם זה לא קורה היום אז גם לכם זה ייקרה, לפי חישוביי - בערך פעם בשנה :)

לפני 11 שנים. 25 ביוני 2013 בשעה 9:59

לונג טיים נו רייט, אני יודע.

עבודה, החיים, אין משהו מעניין לספר...מה שקורה לרובנו, אתם יודעים...

בחודשים האחרונים, עקב לחץ מתון מצד רופאים ושאר אנשים רעים שכנראה הרגישו רע מכך שאני "רק" צועד (סתם....נו, הגיל, הבריאות, דה יוז'ואל), שיניתי את הרגלי הפעילות הגופנית שהיו איתי במשך שנים והמרתי חלק מזמן הצעידה בפארק - בריצה בקצב מתון.

כמובן שבהתחלה הדבר היה כרוך במאמץ רב, הזעה מרובה, קושי בנשימה - וכל זה רק מהרעיון של לרוץ.

כאילו, אתם רציניים? אני? לרוץ? למה, האוטו התקלקל? ועוד לרוץ בסיבובים? כשאפשר בזמן הזה לשבת לשתות קפה משובח, לנשנש בננה ספליט, לקנח בהליכה מתונה...למה לרוץ? זה מעייף, מזיעים...

נו, טוב, נודניקים. גם משלמים להם, גם עומדים בתור, ובסוף הם עוד נותנים לי מטלות!

אז לקחתי את עצמי בידיים (פעולה די קשה, הלך לי הגב), והחלטתי להתחיל ולרוץ, אחרי שנים של שמירה אדוקה על שגרה מאומצת של אי-ריצה עקב פגיעה בברך.

עמדתי בקצה המסלול ופשוט התחלתי. היה כיף והיה קשה מאד, שקלתי להזמין לעצמי שח"ל או נט"ן (למרות שנטל"י נשמע יותר סקסי)

אבל לא ויתרתי לעצמי והמשכתי - וכשלבסוף עצרתי, הבטתי בסיפוק לאחור על מאה המטרים שרצתי, תוך שאני מתעלם ממבטי הרחמים של הרצים בסביבה, ובמיוחד ובאופן מופגן מהצב שעקף אותי (חכה חכה, עוד נפגש ב"מטבח התיאלנדי", אני ואתה על צלחת מרק צבים...)

וכך המשכתי, כל פעם קצת יותר, והברך למרבה הפליאה עומדת במעמסה, ואף הגעתי למרחקים נאים הנמדדים בקילומטרים...

והיום קיבלתי לינק נחמד על 400 מטר ריצה. נו באמת, 400 מטר! קלי קלות!

עד שראיתי את הסרטון, שמשלב ריצה ומזוכיזם טהור :)
http://www.wimp.com/steepestrace/

לפני 11 שנים. 27 בפברואר 2013 בשעה 14:46

העתק של כתבה מ"הארץ", המעלה שאלה מעניינת - האם אפשר לשפוט אדם על הפנטזיות שלו, חולניות ככל שיהיו?

שוטר מניו יורק תיאר בצ'אטים איך יענה וירצח נשים, ובית המשפט דן בשאלה אם זהו פשע או רק פנטזיה. אשתו: "הוא סיפר שם כיצד ישסף את גרוני"

באחד הימים של חודש ספטמבר האחרון, הדליקה קתלין מנגן-ואיה את המחשב הנייד שלה וגילתה שבעלה, שוטר מניו יורק, השתמש בו קודם לכן כדי לגלוש באתרי פטיש באינטרנט. היא נכנסה לאחד האתרים וראתה תצלום של נערה מתה. וזו, כך העידה שלשום בבית המשפט, היתה רק ההתחלה.

מנגן-ואיה אמרה בעדותה כי אחרי שנחשפה לתמונת הנערה, היא נכנסה להיסטוריית הצ’אטים של בעלה, ושם גילתה שיחות שניהל עם אחרים, ובהן מפורטות תוכניותיו לענות ולהרוג אותה ונשים אחרות. “הוא תיאר שם כיצד יקשור את רגליי, ישסף את גרוני ובאיזו הנאה הם יצפו בי מדממת”, אמרה ופרצה בבכי.

ג’ילברטו ואיה הואשם כי תכנן באינטרנט לחטוף נשים ולאנוס, לרצוח ולאכול את קורבנותיו. אשתו היתה העדה הראשונה במשפט שנפתח השבוע במנהטן. בעדותה סיפרה כיצד גילתה על הרצון העז של בעלה לאנוס, לענות, להטיל מומים בנשים ולהרוג אותן. לדבריה, כאשר אחד המשתתפים בצ’אט אמר לבעלה: “אל תקשיב לה, אל תחוס עליה” במקרה שהיא מתחננת על חייה ובוכה, ענה הבעל: “זה בסדר, נחסום לה את הפה”.

השוטר ואיה, בן 28, פרץ בבכי בשעה שאשתו העידה. בית המשפט היה מלא מפה לפה במבקרים שבאו לצפות בדרמה שהתחוללה בבית המשפט. ואולם, המשפט דן בסוגיה מהותית: מתי הופך פשע שמדמיינים אותו או מפנטזים עליו לפשע ממשי? הרי לא הוצגו ראיות לכך שהנשים שאותן השוטר ואיה תכנן להרוג נחטפו או שנגרם להן נזק כלשהו.

הטיעונים בפתיחת המשפט התמקדו בשאלה זו. התובע רנדל ג’קסון אמר למושבעים שהשוטר תכנן להוציא לפועל את הפשעים ולרצוח בני אדם. עורכת הדין של ואיה, ג’וליה גאטו, טענה לעומת זאת, שפשעו של ואיה הסתכם בלא יותר מאשר דיבורים על פנטזיות מעוותות בחדרי צ’אט באינטרנט, מבלי שהיתה לו שום כוונה לממש אותן.

ג’וזף דמרקו, מומחה לדיני אינטרנט ובעברו ראש יחידת פשעי הרשת במשרד התובע הכללי של מנהטן, אומר כי בנוסף להאשמות הקשות נגד ואיה, המשפט “שופך אור על הפינות האפלות” שבאינטרנט, שבהן “יש ביטוי למגוון רחב של פעילויות והתנהגויות לא חוקיות ולא מוסריות, שהציבור בקושי מודע לקיומן”.

לדבריו, האינטרנט מאפשר הן לבני אדם בעלי תחומי עניין לא מזיקים כמו איסוף בולים הן לבעלי תחביבים מזוויעים כקניבליזם לחלוק את העדפותיהם זה עם זה ועם אחרים בפורומים שונים. “מי שהתעניין בקניבליזם לפני 30 שנים היה מתקשה למצוא בעלי תחומי עניין דומים בעולם האמיתי”, אומר דמרקו, “באינטרנט, לעומת זאת, אין זו משימה קשה למצוא אנשים כאלה, וכאשר מתהוות קהילות שבהן אנשים משתתפים ומעודדים זה את זה, לא ירחק היום שבו אנשים שלא היו מעזים להגשים את הפנטזיות שלהם, יחצו את הגבול מעולם הדמיון למעשה”.

מנגן-ואיה, שהשתתפה כמורה בתוכנית החברתית “הוראה למען אמריקה” ולימדה באזורי מצוקה במזרח הארלם ובברונקס, אמרה בעדותה כי היא חששה לחייה ולחיי בתה. היא נמלטה אל בית הוריה בנוואדה, ושם יצרה קשר עם האף-בי-איי והתירה להם לבדוק את המחשבים שבביתה.

התובע במשפט הרבה להשתמש במלה “אמיתי”, בשעה שהתייחס לראיות במשפט, לרבות המסרים שהועברו ברשת בין ואיה לשותפיו לכאורה לקשר. “משיחות אלה ניתן להיווכח שוואיה אכן התייחס לנשים שהוא הכיר ונקב בשמן”, אמר ג’קסון. הוא ציטט שיחה, שבה “ואיה דיבר על אשה אמיתית שהכיר, ותיאר לפרטי פרטים כיצד ניתן לאחסן אותה בתנור”. לדבריו, ואיה הואשם גם בחדירה בלתי חוקית למסד נתונים של מערכת אכיפת החוק כדי לשאוב מידע על הנשים שהוא סימן כמטרות.

עורכת הדין של ואיה אמרה שאפשר להבין אם נאום הפתיחה של התביעה הפחיד את המושבעים. ההאשמות מעוררות חלחלה, היא אמרה, “אלה החומרים שמהם עשויים סרטי אימה”. ואולם, היא הוסיפה כי “בדומה לסרטי אימה, הן דמיוניות לחלוטין. בדיות גמורות. לא יותר מאשר מעשיות מפחידות”.

גאטו ציינה כי השלכות העמדתו לדין של ואיה, שנאשם בקשירת קשר לביצוע חטיפה ועשוי לרצות מאסר עולם אם יורשע, חורגות בהרבה מעבר להליך המשפטי הנוכחי. היא אמרה שבמשפטים מסוג זה נבחנים “עקרונות יסוד, החופש לחשוב, לדבר ואפילו לכתוב על אודות ההרהורים האפלים ביותר הקיימים בדמיונם של בני אדם”.

בפתח הדיונים הודיעה התביעה לשופט, פול גרדף, שלא תציג בפני בית המשפט ראיות הקשורות לשיחות שניהל ואיה בטלפון הסלולרי שלו, שמטרתן להוכיח כי שהה בקרבת הקורבנות הפוטנציאליים. ההגנה התנגדה בתוקף להצגת הראיות הללו.

בהמשך עדותה סיפרה מנגן-ואיה, בת 27 ,על צ’אטים שבהן פירט בעלה מה יעולל לנשים שונות, מכרות של הזוג. לדבריה, הוא כתב כי “יאנוס שתיים מהן זו לעיני זו כדי להגביר את הפחד בלבן”, וכי ישרוף אשה אחרת למוות ויעשה הכול כדי להאריך את הסבל של קורבנותיו.

לפני 12 שנים. 26 ביוני 2012 בשעה 8:44

והיום, ילדים, נספר על W ותעלומת הרכב הנעלם...
הסכיתו ושמעו, הטו אוזן, כי לא כל יום שומעים סיפור שכזה!

אתמול בבוקר ירדתי, כבכול בוקר, לחניון הציבורי שמול הבית שלי,
ואין רכב.
חשבתי שאולי החניתי אותו בשורה אחרת, או בטור אחר....הלכתי הלוך וחזור, שוב ושוב, בין השורות, לוחץ על השלט של הרכב...
וכלום. נאדה. גורנישט. אין רכב, נגוז משל היה פאטמה-מורגנה. אין בשום מקום זכוכיות שבורות, כלום.

באסה רצינית נחתה עליי, ולא בשל הציוד שהיה בתוכו. אני מאד מקפיד לא להשאיר ברכב תיקים ושאר חפצים שיקסמו לגנב מזדמן. רק הניג'וס, להתנייד בלי רכב, תלונות, עיכובים...כאב ראש.
מבואס נסעתי למשטרה, והגשתי תלונה.
עד כאן - לא סיפור מיוחד. קורה ללא מעט אזרחים, בימינו, למרבה הצער.
אבל כאן מקבל הסיפור תפנית מעניינת...

כשאני יוצא מהחוקר, אני מקבל טלפון מסוכנת הביטוח המסורה והמשקיענית שלי, שבו היא מודיעה לי שהתקבל אצלם מייל מחברת איתורן, עם הסיפור הבא:
באמצע הלילה התקבלה בחברת איתורן התראה על רכב עם איתורן (לא שלי, לי אין), שנגנב.
צוות איתורן פתח במצוד אחר הרכב, וכשהם התקרבו אליו התברר שהרכב הנ"ל נמצא...על גרר, יחד עם הרכב שלי.
כן. גרר. של הגנבים.
החבר'ה השתכללו. צודקים, למה להתאמץ ולפרוץ את הרכב בחושך באמצע הלילה, חם ומזיעים?
מביאים גרר, מושכים כבל מהכננת, מחברים לאוטו - שתי דקות, והאוטו כולו, על אזעקותיו, הגנותיו וניטרוליו - משייט לו בניחותא מעדנות אל נקודת הפירוק הסמוכה למקום מגוריו של הגנב, להלן - כפר קאסם,
שם יכולים אחמד ומוחמד לשבת בניחותא על כוס קפה, לדבר על דא ועל הא ולשחוט את הרכב באור יום, ואולי אפילו עם מאוורר.

נחזור לסיפור.
מרדף. טובים נגד הרעים שעל הגרר. אמצע הלילה. מבואות כפר קאסם (רחוב מזדה פינת סמטת מיציבושי).
חראקות עם הגרר, צ'קלאקות (לא להפריע לדמיון הפורה שלי, בבקשה)
ואז, תוך כדי המרדף
נ-פ-ל הרכב שלי מהגרר.
כן. נפל. מגרר. תוך כדי מרדף.
איך נפל. מאיזה גובה, האם התהפך או סתם נחת על גלגליו - אין לי מושג, ונכון לרגע זה אף אחד לא יכול לעדכן אותי.
גם לא ידוע לי אם תפסו את הגנבים, אם הגרר היה גנוב ועוד פרטים שכל מיני אנשים ששומעים את הסיפור שואלים אותי.
ידעו לי שהמשטרה הזמינה גרר שגרר את הרכב משם, ומאז אני בתחנות משטרה שונות.
הבוקר שחררו את הרכב ועכשיו נוסע שמאי למגרש הגרירה בכדי לבדוק אם אפשר בכלל לנסוע ברכב. בכל זאת, נפילה מגרר...יכול מאד להיות שאפשר לומר עליו קדיש....
מרתק, לא? 😄

אז מה הלקח מהסיפור?
זהו, שאין. יכול להיות שהרכב יחזור, ויומיים אח"כ שוב ייקחו אותו לנסיעת כיף במבואות כפר קאסם. אין דרך להתגונן מהצרה הזאת...
מה לשכן, לפחות לא מומלץ להשאיר דברים יקרים ברכב, עקב קלות הגניבה...
ולכן, ילדים, היו טובים, צייתנים להוריכם ולאדוניכם, היו מנומסים וזהירים, אל תדברו עם זרים
כי אם לא....יבוא הגרר בלילה.....
בווו!

לפני 12 שנים. 15 במרץ 2012 בשעה 6:58

מתברר שסשה גריי זה לא שם שם שומר בסופר או מנתח מערכות רוסי עם שפם, אלא בחורה יפהפייה שהיא שחקנית פורנו מוכרת,
וכאן היא התגייסה למאבק לא שגרתי בדרך מאד מקורית...

[url

[/url]
לפני 12 שנים. 4 במרץ 2012 בשעה 7:30

הגיע במייל 😄

בניזרי השתחרר אחרי שנתיים ושמונה.
אפילו בכלא החרדים האלה לא מסוגלים לעשות שלוש שנים.

לאחמד טיבי: אם אתה מצדד בשהידים, אתה מוזמן להפוך לכזה.
באמת הגיע הזמן שאיזה גינקולוג יגיע למעלה לבדוק אם הן באמת בתולות.

אנסטסיה מיכאלי מתנצלת: התנהגתי בגסות,
אני פשוט לא רגילה להיות במחזור.

מחברת חשמל ביקשו לא להדליק דודים היום.
כמו כן המשטרה ביקשה לא להתקשר 100,
ומבתי החולים אמרו שתיקחו אדוויל ותלכו לישון.

תוצאות המחאה החברתית: החשמל מתייקר ב9%
וכל חבר כנסת מקבל עוד 1000 ₪ תוספת למשכורת,
אבל הקוטג׳ ירד בשקל. נראה לי שניצחנו!

יש לי משכורת היברידית:
חצי ממנה הולך על חשמל
וחצי על דלק.

לאלי ישי שאמר שנכשלנו בלבנון כי הלוחמים לא התפללו:
אולי זה כי המתפללים לא נלחמו?

דור שלם הולך ללמוד את מה שלא מעניין אותו
כדי שיוכל להתקבל לעבודה שמשעממת אותו
כדי שיהיה לו כסף לקנות את מה שהוא לא צריך.

מחירון צה״ל המעודכן:
חייל אחד שווה קצת יותר מאלף מחבלים,
אבל קצת פחות מכרטיס לרכבת.

קצת אירוני שליצור ששוכח ימי הולדת,
שוכח ימי נישואין ושוכח להוציא את הילדים,
קוראים... זכר.

יש לי רעיון מטורף! אולי במקום לקחת מהחיילים את הנסיעות בחינם
ניקח מהחרדים מיסים?

קיבלתי מעטפה מאורנג'. בחוץ היה כתוב "יש לך עוד סיבה לחייך".
בפנים הייתה החשבונית.
לא מת על ההומור שלהם.