לונג טיים נו רייט, אני יודע.
עבודה, החיים, אין משהו מעניין לספר...מה שקורה לרובנו, אתם יודעים...
בחודשים האחרונים, עקב לחץ מתון מצד רופאים ושאר אנשים רעים שכנראה הרגישו רע מכך שאני "רק" צועד (סתם....נו, הגיל, הבריאות, דה יוז'ואל), שיניתי את הרגלי הפעילות הגופנית שהיו איתי במשך שנים והמרתי חלק מזמן הצעידה בפארק - בריצה בקצב מתון.
כמובן שבהתחלה הדבר היה כרוך במאמץ רב, הזעה מרובה, קושי בנשימה - וכל זה רק מהרעיון של לרוץ.
כאילו, אתם רציניים? אני? לרוץ? למה, האוטו התקלקל? ועוד לרוץ בסיבובים? כשאפשר בזמן הזה לשבת לשתות קפה משובח, לנשנש בננה ספליט, לקנח בהליכה מתונה...למה לרוץ? זה מעייף, מזיעים...
נו, טוב, נודניקים. גם משלמים להם, גם עומדים בתור, ובסוף הם עוד נותנים לי מטלות!
אז לקחתי את עצמי בידיים (פעולה די קשה, הלך לי הגב), והחלטתי להתחיל ולרוץ, אחרי שנים של שמירה אדוקה על שגרה מאומצת של אי-ריצה עקב פגיעה בברך.
עמדתי בקצה המסלול ופשוט התחלתי. היה כיף והיה קשה מאד, שקלתי להזמין לעצמי שח"ל או נט"ן (למרות שנטל"י נשמע יותר סקסי)
אבל לא ויתרתי לעצמי והמשכתי - וכשלבסוף עצרתי, הבטתי בסיפוק לאחור על מאה המטרים שרצתי, תוך שאני מתעלם ממבטי הרחמים של הרצים בסביבה, ובמיוחד ובאופן מופגן מהצב שעקף אותי (חכה חכה, עוד נפגש ב"מטבח התיאלנדי", אני ואתה על צלחת מרק צבים...)
וכך המשכתי, כל פעם קצת יותר, והברך למרבה הפליאה עומדת במעמסה, ואף הגעתי למרחקים נאים הנמדדים בקילומטרים...
והיום קיבלתי לינק נחמד על 400 מטר ריצה. נו באמת, 400 מטר! קלי קלות!
עד שראיתי את הסרטון, שמשלב ריצה ומזוכיזם טהור :)
http://www.wimp.com/steepestrace/
