שוט של כאב

בשבת ביקרתי עם המשפחה חברים רחוקים, אותם לא ראינו כמה שנים.
ביקרנו כי הם ביקשו. כי קשה להם.
כי הם מבודדים, חברתית ונפשית.

לפני חצי שנה גילו לבת הקטנה, בת שנה וחצי, סרטן בראש. מאז כולם התרחקו, גם חברים קרובים מאד.
כי קשה לראות ילדה חולה, אולי באופן סופני. כי אי אפשר לצאת לטיולים עם אימא דומעת וילדה מקיאה מהקרנות. כי זה לא נעים, ומביך, ולא נוח.
ניתוחים בראש, הקרנות רבות, כל הסיפור. היא גם הפסיקה לאכול דרך הפה אבל בזה יטפלו אחר כך, אם היא תחלים, עד כמה שזה נשמע נורא - וזה אכן נורא. בקושי מדברת, הרבה צמודה לאימא שלה.
ואנחנו בדרך לשם.

נכנסים, ברכות, אהלן, מה קורה,
רואה אותה מייד. סלון, ספה נפתחת של ילדים, ילדה חמודה, קרחת, צלקת לאורך כל הגולגולת שבולטת מאד בהעדר שיער.
הבן מיד לוחש לי - מה יש לה. אמרתי שעברה ניתוח בראש, לא אמרתי את המילה עם ה-ס'.

בתחילה, כמו כל ילדה בגיל הזה, היא חוששת, לא מדברת איתנו, אבל אנחנו מתנהגים כרגיל עם שאר ילדי המשפחה ועם ההורים, והיא לאט לאט מתקרבת.
ואני מוצא את עצמי משחק איתה, עם ילדה חמודה שמראה לי חיות ואומרת לי בשברי מילים את שמם,
מושיטה לי לשחק בהם ואני משחק איתם - ובעיקר איתה,
ומצחיק אותה ומתקשר אליה
ואני נאבק בדחף הפרימיטיבי והמחריד לסגת, לא להתקשר, לא להכיר,
כי אם חס וחלילה היא לא תשרוד יהיה לי יותר קשה...זה נורא לחשוב כך, אבל המוות מפחיד אותנו, אותי, את רובנו.

בארוחה היא כהרגלה לא אכלה, אלא ממזרק לצינור לבטן,
אבל כשהגשנו עוגת קצפת היא לפתע שלחה אצבע, טבלה בציפוי מוס השוקולד, ושמה בפה.
ההורים התרגשו. כל שבוע נזמין אתכם, הם אמרו בהתרגשות בלתי מוסתרת.
ועם כפית אכלה ביס, ואז שוב עם האצבע, ועוד ביס. וכולם מנסים להתנהג כרגיל בשביל שהיא לא תפסיק.
יוצאים, אומרים ביי, היא בוכה שלא נלך...
עשינו להם וגם לה קצת טוב. קצת לחזור לשגרה, קצת חיי יום יום כמו פעם, לפני פרוץ המחלה הארורה.

כמה שבירים הם החיים. כמה שביר מעטה הבריאות שאנחנו פוסעים עליו בחיי היום יום,
כמה עמוקה התהום שמתחת.

מי ייתן והיא תתאושש, אמן.