יום שישי היה יום מוזר.
שעה תשע וחצי, טכס סיום בגן הילדים של הילדה הקטנה.
שעה עשר זה מתחיל, באיחור אופנתי. ילדודסים בני שלוש רצים לפי הוראת המפקדת \ גננת, רצים לפה, מוחאים כף שם, מדקלמים (למה זה טוב? בטח טחנו להם את המוח שבוע על דיקלום שמה מראה? שהגננת יכולה לעבוד בשטיפת מוח בשב"כ?)
עשר וחצי, אני זז. מחליף למכנס ארוך (חם אש, אבל מה לעשות...חייבים)
אחת עשרה, בית לוויות ירקון. מלווה את הדוד שלי למנוחתו האחרונה. אחת עשרה וחצי הכל מסתיים.
אדם לא צעיר, נכד אחרי צבא,
היה חולה שלוש וחצי שנים בסרטן, החזיק מעמד יפה (נתנו לו בתחילה כמה חודשים)
אבל לקראת הסוף כבר לא הייתה לו איכות חיים. לא זיהה משפחה, כאב כאבים איומים, היה נפוח מתרופות, מבולבל...
טוב שלא ראיתי אותו. רוצה לזכור אותו כמו שהיה בעבר, כשהיינו בקשר טוב. אני אז בחור צעיר (לא אומר 'ויפה'...אמורים להגיד פה ת'אמת, לא כך?), בחופש הגדול שלפני הצבא...
מבקר אותו הרבה בקיוסק הקטן שלו בפינה של מגרש הטניס הקטן ליד הקולנוע ההוא, לא זוכר מה שמו...ליד קינג' ג'ורג בת"א.
ומשוחח איתו שעות...אדם מצחיק היה, אוהב הומור. דוגמא? פעם עבד על שכן קמצן בבית שממול:
השכן היה יושב במרפסת הבית שממול, לא מדליק רדיו. קמצן.
הדוד היה מדליק רדיו, וכשהיו חדשות - היה קם להגביר.
שם לה שהשכן הקמצן היה מסתכל עליו ומחכה שהוא יקום ורק אז מדליק את הרדיו לשמוע חדשות, יענו חוסך חשמל.
מה עשה השובב?
הקליט חדשות ועוד קצת לפני....ובערך ברבע ל... שם פליי והגביר...
השכן שומע את ה טו טו טו של החדשות, קם ומדליק רדיו....ואין חדשות. ואצל הדוד שלי יש חדשות! מחפש, מעביר תדרים, כלום!
הקיצר, אדם משעשע וחביב...
עליו השלום.
שמח שהלך יחסית מהר....יש כאלה שמושכים שנים של סבל. אפילו בניו אמרו ששמחו כשזה נגמר.
אז כן, בשעתיים טולטלתי, גם ריגשית, בין גיל 3 לגיל שבעים בערך...תמצית הקיום בשעתיים. בין בת מקסימה לדוד אהוב.
יום אחד בחיים,
מראה לך את כל המסלול, מהחיתול של ההתחלה ועד החיתול של הסוף.
ומה אני לוקח מזה?
לנצל את החיים
להינות מהם
לא בלי חשבון, כי אתה לא הולך מחר, ויש לך מה לתכנן...
אבל לא לשמור הכל ל...כשאגדל...כשאפרוש....כשאהיה בפנסיה.
חייה גם את העכשיו. כי המחר לא מובטח בכלל.
לפני 17 שנים. 16 ביולי 2006 בשעה 21:16
