שוט של כאב

בקשר לחלק הראשון בפוסט הקודם,
השיתוף העמוק שקיים בקרב אנשי העולם הזה.
לא פעם שמעתי פה סודות שאנשים שומרים בלב כבר שנים, לא מעיזים לומר לאנשים הקרובים אליהם ביותר .
וכנראה שגם אני כך.

כבר כמה זמן אני חש שמחוץ לעולם הזה אין לי חבר ממש קרוב, מה שקרוי "חבר נפש"
(ולא, לא להזיל דמעות, חברים, ואת המגבית "לוויפ תן שקל או שלוש, חבר לו נרכוש" נא לדחות למועד אחר)
ולאחר תהיה בעניין הגעתי למסקנה שחבריי הקרובים באמת הם רק מכאן,
שכבר כמה זמן 'הסתדרתי' להיות בלי חברים ממש קרובים, בלי ממש לשתף בדברים שבאמת מציקים.
כמו רוב האנשים בעולם.
ושהשיתוף והאנונימיות פה, שהביאו אותי לשמוע סודות ובעיות של אחרים,
גרמה גם לי להוריד מגננות ולשתף, לספר דברים שלא אוכל לספר לאף חבר סו-קולד 'קרוב'.

ולא, חברים של שבתות, פעם בשבועיים שלוש...הם לא ממש חברים, לא מישהו שאתה באמת יכול לספר לו מה מעיק עליך.
לנשים אולי יותר קל לשתף, אם כי אני עד לכך (בתור מאזין-צרות-מדופלם 😄 ) שייתכן ומנגנון השיתוף הנשי לא תמיד עובד חלק.


אז מה דעתכם,
האם גם אתם מרגישים כך?
שרק פה אתם נפתחים באמת?
האם לכם יש חבר\ה נפש ונילי\ת שבאמת שומע\ת ומקבל\ת הכל,
או שבהכרח, בגלל שאתם בעולם הזה,
אתם בעצם מנדים את עצמכם מעולם חברי הנפש הוניליים?


"הכספת" וויפ,
שומר סודות בע"מ