שוט של כאב

שמע סיפור, אמר לי יוסף השכן, כשישבנו ושתינו יחד כוס תה אצלו בבית.
אני אוהב לבקר את יוסף. אדם מבוגר ושקט, שגר בדירה לידנו. שלום שלום במדרגות, שהתפתח אט אט לחברות בין בחור צעיר לאדם מבוגר ובודד שאשתו מתה וילדיו רחוקים.

זה התחיל אז המלחמה, הוא אמר לי ולגם מכוס התה, מקפיד למצוץ את קוביית הסוכר כמו שאהב.
כמו הרבה סיפורים שלו, המלחמה ההיא מהווה סף. קו ברור.
יש לפני המלחמה, יש אחרי המלחמה.
על המלחמה כמעט לא דיבר.
על המשפחה שידעתי שאיבד. לא ידעתי את מי איבד בתופת, איפה היה ואיך שרד, רק ידעתי ששרד בעור שיניו והגיע ארצה והקים משפחה קטנה.

אני לא רוצה לדבר הרבה על מה היה שם, זה כואב לי, הוא אמר ונאנח,
ואני שתקתי.
רק רציתי להגיד לך מה קרה כשזה נגמר, וקולו התחזק.
הבטתי בפניו וראיתי זיק של גאווה.
כשיצאתי מהמחנה שקלתי אולי שלושים קילו של עור ועצמות. אנשים מסביבי המשיכו למות כי אכלו יותר מדי, כי שתו יותר מדי.
אבל לי היתה מטרה.
אני כבר ידעתי שכל המשפחה שלי מתה, עבדתי שמה במשרפות,
אמר ודמעה זלגה על לחיו
אז היתה לי רק מטרה אחת בחיים.
לחזור לכפר הקטן שלנו, שצ'בז'שין. לשכנים שבגדו בנו.


הוא סיפר לי איך אכל במשורה כששוחרר, מתאפק לא לטרוף את הררי המזן שהרעיפו עליהם האמריקאים המשחררים
איך התחיל להתחזק, וגם לתכנן.
לתכנן את החזרה.

כשהרגיש שהוא חזק מספיק החל במסע הארוך לכפר שלו דרך אירופה ההרוסה
מה ראה בדרך - לא אמר, אבל הבנתי לבד.

ברגל, במכוניות, בעגלות, הוא התקדם וחתר לעבר המקום שהיה לו בית.
איך הגיע לשם באישון ליל, ישן ביער שבקצה הכפר, צופה על מעט הבתים הקטנים.
והוא חיכה, כמו צייד. את כל המסע הוא כיוון לתאריך מסוים.


איך הם יכלו, היא אמר לי. שלושים משפחות, מכירים כבר דורות.
איך הם יכלו לבגוד בנו.
אף נאצי ימח שמו לא ידע שאנחנו שם, ועשירים גדולים לא היינו.
זאת השנאה הזאת ליהודים, ענה בעצמו.
תמיד. בכל מקום.
בגלל זה אנחנו כאן, במדינה משלנו.

זה היה חג המולד שלהם, הפולנים האלה,
והוא נזכר איך אימו היתה שולחת אותו ואת אחיותיו תמיד לברך את השכנים בחג, להביא להם מטעמים שיכלה להכין עבורם, לשמח את ליבם.
כמו אחים היינו.
אבל אני גם זכרתי איך כולם עמדו מחוץ לאסם שם התחבאנו כשבאו הנאצים,
איך צחקו והצביעו עלינו,
איך התנפלו על תכולת המחבוא שלנו,
איך בזזו את המעט שיהיה, איך ירקו עלינו כשהנאצים גררו אותנו משם, שמחה לאיד על פניהם.
דמעותיה של אימא, אבא מנסה להרגיע,
אחיותיי בוכות בשקט, כמו שלימדו אותן,
ואני רק הסתכלתי ונשבעתי לחזור ולנקום.

ואולי זה מה שהשאיר אותי בחיים בחורפים מקפיאים,
במזון שלא היה כמעט, בעבודת הפרך הקשה.
הנקמה.

ישנתי בשדה ההוא ונזכרתי בכל זה, הוא אמר לי בקול רועד
ובערב ההוא, כשכולם התפללו בכנסיה,
כמעט עשיתי את זה,
אבל הילדים. לא יכלתי, הוא אמר לי ושוב נאנח.
הילדים לא אשמים.

שיניתי את התוכנית שלי, הוא אמר וזקף את ראשו,
למחרת בלילה, במיסה הקדושה להם,
עשיתי את זה.

הגברים התפללו
ואני באתי וסגרתי את הדלתות מבחוץ, קשרתי בשקט את הידיות הגדולות,
וגם חסמתי את היציאה מאחור.
רעש התפילה מיסך את מעשיי
כשלקחתי בשקט את סוסתו של אבא, אותה ראיתי באורווה אצל אחד השכנים,
וגררתי בעזרתה עוד ועוד ערימות קש יבשות מהאורווה.

אמצע הלילה, כולם ישנים פרט למתפללים בכנסיה,
אף אחד לא שם לב, אף אחד לא היה שם לעצור אותי.

ואם היו תופסים אותך, שאלתי אותו.
הוא לא ענה, רק קם וצעד את הצעדים הקטנים שלו לחדר, וחזר כעבור כמה דקות על חבילה עטופה בסמרטוטים.
הוא פתח את החבילה בזהירות
וראיתי ששם, בתוך קן של סמרטוטים משומנים היטב, נח לו אקדח לוגר מבריק, כמו חדש.
כשהתבוננתי אליו הוא חייך חיוך זאבי שמעולם לא ראיתי על פניו.
זה מאחד הנאצים שפגשתי בדרך, הוא אמר
ואני לא שאלתי דבר.

אז סידרתי את הקש יפה יפה, הוא המשיך
הדלקתי את האש ורצתי לקצה היער,
רואה את הלהבות,
שומע את הצעקות,
ובוכה על המשפחה שלי.


בימים שאח"כ אני נשארתי ביער, לא היה לי לאן ללכת,
אמר לי וסיים לשתות את התה, מסמן בכך את סוף פגישתנו.
ובלי הגברים הם הלכו משם,
נטשו הכל.
וכשראיתי אותם יוצאים בשיירה ארוכה מהכפר, נשים וילדים על העגלות, עם מעט הרכוש שהיה להם
הלכתי ועמדתי בצד הדרך, נותן להם לראות אותי
והן זיהו אותי,
את היהודי האחרון בכפר.