אני מוותר על שינה הלילה כדי להזות אותך
אני עוצם עיניים שוב ושוב ואת שם. שוב ושוב.
זו הזייה על הפגישה שלנו:
צורך פוגש צורך, יד פוגשת שיער, פנים פוגשות מפשעה, נשימה הולכת לאיבוד. נשימה של מי? זה לא ממש ברור עדיין, יש דברים שתמיד נשארים קצת מעורפלים בהזייה
ודברים אחרים שמבזיקים בבהירות של שמש. למשל:
חוטים דקים של רוק שנוזלים מהפה שלך על החזה הקטן שלך כמו יהלומים
דמעות קטנות שנקוות לך בזווית של העין, כמו יהלומים
הדחיפות הקצובות והנוקשות שלי אל תוך הפה הפעור שלך. יהלומים.
בהזייה אני הוזה אותנו יפים וטובים ומלאים בחסד שטוף בתאוות בשרים: יש שם סטירות חמות ומדרבנות ללחיים הסמוקות שלך, הרבה ליטופים עדינים אוהבים לתלתלים המכושפים שלך ומילים שקטות נוטפות דבש שנשפכות אל האוזניים הקטנות שלך
את יודעת. אמרתי לך שאשתמש בך אבל עכשיו בהזייה הזו זה קצת קשה לי לשפוט. כי אם אני קשה וחם, ואת - את חורים רטובים ופעורים שמבקשים להתמלא - אז מי פה משתמש במי בעצם? יש לך רעיון? ואז אני מתאר לעצמי שאת כמו שאת, בטח גם על זה חשבת כבר לפניי ושאת בטח יודעת גם את התשובה לשאלה הזו ושבטח ובטח שאת לא תגלי לי. גם כי זה כל-כך מתאים לך, וגם כי תמיד קצת קשה לך להשתמש במילים כשיש לך זין כל כך עמוק בפה.
וככה
כשהלכלוך שלך נוטף ממני
והלכלוך שלי נוטף ממך
אני מוותר על השינה כדי להזות אותך שוב ושוב
שוב ושוב
הזייה של התלכלכות מופלאה