|
|
|
דיכאון של חזרה לארץ בדיוק בזמן לדיכאון החורף זה סימן שצריך לשבת חודש על התחת אבל אז גם לקום להכין קצת אוכל. מחר גם נוסיף מוזיקה חיה באיזו הופעה שרכשתי עבורה כרטיס מבעוד מועד ובעזרת המדע ובעזרתי - יהיה בסדר. לטס גו ביטצ׳ז!
ואיך אתם בועטים לדיכאון שלכם בפרצוף?
אני מודה
אבל בלילה האחרון בכפר נתקלתי בהודית יושבת בקפה עם בקבוק וודקה על השולחן. זה אולי נשמע קצת רנדומלי אבל עבור רומני כמותי שלא שתה וודקה כבר שלושה חודשים זה סימן מהשמים (מבודהה או שיווה או ה׳ ירחם תבחרו)
אז באמת שלא ציפיתי אבל פירגנתי והצטרפתי לבקבוק ומפה לשם מצאתי את עצמי עם הודית שיכורה במסיבה הודית כשאני הלבנבן היחיד בסביבה עם להיטי בוליווד שלא הכרתי אבל מה זה משנה היה כיף
לזה שהיא תרצה לחזור איתי לחדר כבר די ציפיתי אבל ממש ממש לא ציפיתי לזה שעוד לפני שאוריד ממנה את הבגדים היא זורקת לי בשאלה ״אתה מעדיף להיות שולט או נשלט במיטה?״ הו וואו. אז נקרעתי לה קצת מצחוק ואשאיר לכם לנחש מה עניתי לה אבל וואו, הודו.
איך חוזרים מפה תגידו?
*** אזהרת אין כאן תוכן סוטה ***
מי שנכנסה במטרה לראות ניודז שלי שתמשיך הלאה (הלאה לפרטי שלי כמובן ושתשלח ניודז שלה קודם)
אני פשוט חושב שראיתי היום את הנופים הכי יפים שראיתי בחיים שלי והלב שלי מתפקע. אז כמחווה של סאדיזם חברי רציתי שיכאב גם לכם קצת הלב, אם כי עדשת המצלמה עושה כמובן עוול רציני מאוד לכל היופי הזה..
מוסר לכם דש מהרי ההימלאיה ושולח מפה רוח קיפאון שתקרר לכן קצת את הימים החמים שם בארץ
לקח לי המון זמן להבין שבעולם הזה אנחנו הרבה יותר חזקים כשאנחנו משלימים אחד את השנייה. הסוליסטיות הזו שהייתי חסיד שלה כל-כך הרבה זמן היא כמו חומת הגנה מפני כל דבר שעלול לאיים על האני, בעיקר בזמנים בהם הוא שברירי ועדין. אז במסירות ובעקשנות פיתחתי לעצמי את השיטות להתנהל בעולם הזה בלי שאני צריך אף אחד. בחרתי תחביבים שאני יכול לקיים לבד, אימצתי טעם מוזיקלי וקולנועי שמעט אנשים סביבי יתחברו אליו, טיפחתי לעצמי קריירה כעצמאי בתחום שמאוד קשה להסתדר בו כשאתה העובד היחיד של עצמך והקפדתי להמנע מקשרים ארוכי טווח במיוחד. היום אני יודע דברים אחרים ומסגל לעצמי שיטות אחרות לחיות בעולם הזה. אולי ממרומי גילי נחתה ההבנה ואולי משנים של עבודה עם אנשים שקשרים הם דבר כל-כך קשה ומפחיד עבורם.
אבל הגוף שלי הוא תמיד מקדים את השכל שלי בכמה צעדים והוא כבר הבין מזמן שבמקום בו שני אנשים מתערבבים - מתרחש קסם.
והדברים הללו שימחו וריגשו וגרמו לבטן שלי להזדקר ולזין שלי להתהפך מאז ומתמיד:
להעביר סיגריה מהפה שלי לשלך וחוזר חלילה עד שהיא נעלמת
לדחוף את המזלג שלי לצלחת שלך ולטעום מכל מה שהזמנת
כשאת לובשת לי את הבוקסר והחולצה לפני שאת נכנסת לי למיטה
כשאת מבקשת ממני להקריא לך מהספר שאני קורא וזה פחות איכפת לך אם הוא יעניין אותך או ישעמם
לדחוף את הלשון שלי לתוכך ובכלל כשהרוק שלנו מתערבב ולא משנה באשמת (בזכות) מי
לשכב במיטה אחד לצד השנייה כשהאצבע הקטנה של היד נוגעת באגן שלך כדי שלא נצטרך להפריד כוחות גם כשנרדמים
לכרוך ידיים סביב הצוואר שלך ורגליים סביב הרגליים שלך כשאנחנו מזדיינים להרגיש אצבעות נדחפות לפה לכוס לתחת נשימה חמה מתערבבת בנשימה חמה ואנחנו הופכים לגוש אחד של ידיים רגליים וזימה עד שאי אפשר בכלל לדעת איפה אני מתחיל ואיפה את נגמרת
אז לקחתי את הזמן היפה שלי בעולם הזה ובגיל 42 ארזתי תיק גב קטן, דרכון וקצת אומץ וטסתי לטיול אחרי צבא בהודו. אחרי חודש וקצת אני לפעמים שואל את עצמי למה לקח לי כלכך הרבה זמן לעשות את זה כי הרי ברור מהרגע הראשון שזו אהבה ענקית ושאני הולך לחזור לפה, אבל לפעמים אני גם יודע שיש דברים בחיים שפשוט צריכים זמן כדי להתקיים. ולפעמים - אפילו הזמן צריך קצת זמן. ואולי כל זה ממש ממש בסדר.
הטיול הזה מזכיר לי כל הזמן את הזמן ואיך הוא חומק לנו כמו חול שנשפך מבין האצבעות הקטנות והארעיות שלנו.
תשעים יום שמתקתקים לאחור מהרגע שנחתתי כאן.
שנים שעברו על האדמה העתיקה הזו לפני שדרכתי עליה.
עידנים של שמש שאפשר לראות על העור הצרוב של האנשים ברחוב של הכפר הקטן הזה שלמרגלות ההימלאיה.
וכל הזמן שעבר מאז שחלמתי על העיר הזו בחורף כשהשלג מכסה אותה עוד לפני שבכלל ידעתי על עצם קיומה.
אם היה לי הזמן הייתי נשאר כאן כדי לראות אותה הופכת לבנה ושקטה תחת השמיכה הלבנה הזו, אבל הזמן הוא זמן והוא תמיד נוסע. או אולי כמעט תמיד
יש רגע מסויים בו הזמן נכנע ועוצר. אבל קודם הוא רק מאט קצת.
דמיינו למשוך את הבוקר במיטה, את מטפסת עליו בעצלתיים משתוקקת לנצל את זקפת הבוקר הבילתי נשלטת ולרכב ולאונן עליו כשהמוח עוד חצי רדום - והיום נדחה עד להודעה חדשה.
או לעצור הכל בצהריים בשביל זיון חפוז ומיוזע שגורם לעולם להסתובב לאט יותר לכמה רגעים.
או למשוך את הלילה במשחקים קטנים מלוכלכים עד שהסדינים כבר מזמן לא במקומם והמיטה רטובה מכמה ששנינו נוזלים אליה.
אבל יש רגע מיוחד בו הזמן פשוט קופא במקום. זה קורה ממש אחרי שהדפיקות שלי הולמות בה בקצב השעון והגניחות שלנו הופכות חסרות שליטה אך עקביות.
קודם המוח נכבה וכל מה שיש זה גוף הולם בגוף
פה פעור שמכניס אוויר ומוציא אנחה במקצב מדוד ועקבי
ידיים שמחזיקות גוף זר (כי תמיד יש גבול כמה אפשר להכיר את האדם השני גם אם הוא הכי קרוב אליך בעולם) כמו אדם שאוחז בקרש בלב ים
ואז באות רעידות
ורעש גדול
ושקט
ואנחנו כמו שני שעוני חול שהתנגשו אחד בשני, מתנפצים על הרצפה בערבוביה של זכוכיות קטנות וגרגרי חול זהובים - והכל עוצר.
כל דרך לתאר אורגזמה במילים תחטא לאמת ואולי אין שום צורך כי כולכם (כמעט) יודעים איך זה מרגיש. אומרים שהמוות הוא המקום היחיד בו הזמן עבורנו עוצר מלכת, ואולי לכן הצרפתים קראו לאורגזמה ״מוות קטן״, שם מוזר לסיטואציה בה אני מרגיש הכי חי שאפשר אבל גם הכי מחוץ לעולם הזה שאפשר. וזה לא משנה אם זה בהודו או בקרית מלאכי או בתוך הראש המלוכלך והיפה שלי - כי לדקה אחת הזמן הנכלולי הזה נעצר וכל מה שיש בעולם הזה זה רעידות קטנות של הגוף, זרע חם, חול זהוב וים של זכוכיות על הרצפה
רק אתמול דיברנו
והיום,
רציתי לכתוב לך היום וגיליתי שאת כבר אינך
והלב שלי קצת נשבר
Hey Jo
Love is a broken heart
🖤
אני בדפיציט של שעות שינה
ובאובר דראפט של אוזו
מחפש יועצת השקעות שמתמחה בשנ"צים
אם את כזו את מוזמנת לתיבת ההודעות שלי עם תוכנית פיננסית ופיג'מה
או שאני סתם מתבגר.
*נטי"לה - נראית טוב יחסית לנשואה
**מחשבות של ביקור בכלוב בעשר בבוקר
