ילדה קטנה על שביל ארוך.
אולי המשפט הזה בעצם מתאר את כל החיים שלנו, מסע שהתחיל מזרע וביצית, ויגמר כשנהיה עמוק באדמה (אולי לא עמוק, לא סגורה על תכנית הקבורה).
כמובן שעברנו דרך.. למדנו מתי לשתוק ומתי לדבר, מתי לצחוק בנימוס ומתי לנחם, למדנו להיות מותאמים לחברה.
טוב מאוד כן? שאוי ואבוי לא נסטה מהדרך הטובה.
אולי למדנו להכיר את עצמנו. אולי עשינו את ההפך. אולי למדנו לאהוב את עצמנו? אולי נפלנו שם בדרך..
והשביל הזה שנבנה מימי ינקותנו, תחילה הותווה ע"י ההורים ועכשיו בעיקרו על ידינו.
אבל שם בבסיס, עוד נשאר העבר... חזק ויציב? ממוטט ונשבר?
איך בונים גורד שחקים על יסודות רעועים?
איזה קבלן גילה לי שקודם שוברים, ורק אז בונים.
זה נשמע הגיוני, אולי אין ברירה. לשבור, להרוס! ולקום חדשה.
ואולי אני מדברת שטויות, הכל הבל הבלים וגומי וסוכריות. אולי מחשבות הן רק לחושבים. וכמה היינו רוצים להיות קצת טיפשים.
הייתם רוצים עצמי משעמם?
לא יודעת מה הייתי עונה. חיים בלי דאגות, או חיים בלי אני?
ואם החיים הם שביל, איך נוצרת אהבה?
מדמיינים את זה כמו צומת T הפוכה? או אולי הולכים בשבילים מקבילים, לפעמים מתרחקים כשיש בדרך עצים?
וכשיש ילדים? מה קורה אז לשביל? מתרחב מתרחב? נוספים ענפים?
"החיים הם לא שביל!", תאמרו לי. הם בכלל מעגל! מסתחררים...מסתחררים... עד שהכל נופל, ונגמר.
ואולי בשביל חלק, החיים הם ספה- נוחים, רדומים, בלי הרבה תנועה?
ואולי החיים הם פיקציה בכלל... כולנו חלקיקים בחלל.
אבל בשבילי, בשבילי הם שביל. ארוך ומסועף, עם עליות וירידות, ולפעמים איזה כלבלב עובר ומשאיר שם הפתעות.
ובקצה של השביל? הנה הקשת! עוד אגיע, העיקר להמשיך ללכת.
מי נתן לי גישה למקלדת בחמישה לחצות? צריך ללכת לישון לפני שהמוזה תצא לרחובות.
הנה הגרב! מתחת לספה. לגרוב אותה על האף ושינה מתוקה.
