אני זוכרת איך המבט שלו גרם לי להרגיש. כשהוא החזיק את הפנים שלי בין שתי ידיו, הרגשתי ששום דבר רע לא יכול לקרות לי. הזמן נעצר, לא היו לי עוד שום מחויבויות, ויכולתי להרשות לעצמי לשחרר, ולהיסחף.
דיברנו שעות, אל תוך הלילה- מביטים בעיניים. ציירנו עולמות, ציירנו את הבית העתידי שלנו, חלמנו בדמיון, ורקדנו בלי לזוז. הוא היה מבוגר ממני בעשור, אבל הרגשנו שאנחנו נשמה אחת.
המבט שלו תמיד אמר לי שאני הכי יפה בעולם, וכל מגע בינינו... ייצר חשמל. הרגשתי שהוא גאה שאני לצידו, ואני הייתי גאה שהוא לצדי. אף חתיך חולף לא עניין אותי אפילו קצת, כי הפרס היה כבר שלי, ממש מולי.
ככה המשכנו כמו זוג אוהבים, אך מהר מאוד- נכנסו הקשיים. אתם זוכרים את המגפה הזאת שהשתלטה על העולם? קורונה, קוביד, ההיא שנתנו לה משקל מוגזם. והבחור שלי איבד את העבודה, ובמשך כמה חודשים רק שכב על הספה. איבד את הדירה וחזר לגור עם ההורים, הפסיק להתאמן ושקע בהרהורים. ואני, ילדה בת 20, התקשיתי להכיל. אולי תתחיל ללמוד? הצעתי, אולי תחפש עבודה זמנית? חשבתי. והוא רצה, באמת רצה, אך לא מצא את הכוחות. ואצלי באותו שלב, כבר התחילו הספקות. ראיתי למולי- את האבא שרציתי לשכוח, קורבני ועצל, והחלטתי לברוח. אז עזבתי ככה, את הגבר של חיי, בגלל הפחד מהעתיד, אחוז בפחד מהעבר. ושכנעתי את עצמי- היי! זה הצעד הנכון- מהו גבר בלי חזון? מהו גבר בלי רצון?
הזמן חלף, יצאתי עם בחורים אחרים. אבל אף מבט לא סחף אותי ככה, עמוק מבפנים. והחום שלו, נצרב במוחי. נצרב בגופי. האם אצליח לאהוב כך שוב? או להיות נאהבת? האם נידונתי לחיות לצילה של אהבה נכזבת?
האם זה עונשי על היקר שזנחתי? והאם הוא חושב עליי לפעמים... ומתגעגע?