לפני 8 שנים. 28 בספטמבר 2016 בשעה 0:08
כל סימן שרכשתי, ענדתי בגאווה.
כל נשיכה ושריטה היו זיכרון מתוק שלרגע לא חשבתי להסתיר.
זו הייתה אומנות שהוחתמה עלי, ואני הייתי גאה בה.
לכל אמן הייתה השיטה שלו, הדרך המיוחדת להשאיר בי חותם.
וגם לאחר שהסימנים דהו ונמוגו, עדיין יכלתי להעביר יד על הקנבס ולהרגיש את הדרך שבה הם נוצרו.
עצמתי עיניים והרגשתי את משיכות המכחול על גופי, משאירות סימנים מרהיבים של אדום וסגול.
התהליך תמיד רק הפך את היצירה הסופית להרבה יותר מספקת.
אני גאה בכל סימן שעיטר אותי, כי אולי הוא כבר נעלם, אבל אני עדיין מרגישה אותו כאילו היה חרוט עלי.