My Silent Scream

אני רוצה להיות מטומטמת

ולצעוק

ולגנוח

ולעשות טעויות שאני של פעם הייתה מתחרטת עליהם.

אני רוצה להיות מטומטמת אבל משהו עמוק בפנים עוצר אותי.

כ"כ הרבה זמן הייתי לבד שאני חושבת ששכחתי איך לתפקד עם אנשים סביבי. אפילו לרמת החברות הקרובות.
מאמינה שאני צריכה להתחיל ללמוד איך לחזור להתנהל בתוך העולם הזה בלי לאבד את עצמי בדרך.

להתעקש על עצמי אף פעם לא היה הצד החזק שלי, ותמיד אוותר על הנוחות והרוגע שלי למען אחרים,
מניחה שזה קשור לזה שאני לא מחבבת את עצמי יותר מידי, אבל זה אין לי מספיק כוחות לשנות כרגע.

בשבועיים האחרונים כ"כ ניסיתי לצאת מהבועה הקטנה שלי בבית שיצאתי קצת יותר ממה שאני יכולה להרשות לעצמי.
אפילו לא מסיבות או משהו כזה, גם סתם ישיבה עם אנשים חדשים.

דחפתי את עצמי יותר מידי בקטע הזה ועכשיו צריכה שוב שקט. רק שגם זה נהיה קשה פתאום, להישאר לבד עם המחשבות. אז בחרתי סדרה חדשה לשקוע בה כדי להשקיט את המוח בזמן שאני יושבת בבית וממשיכה לשלוח קורות חיים ולהתבכיין על כמה שאני בודדה.

והיום בבוקר מהרגע שפקחתי עיניים סחף אותי גל של רגשות נחיתות. שוטף כל פיסה קטנה בי ומשתק את הכל.

אני לא מסוגלת להסתכל במראה לעצמי בעיניים כי אתחיל לרעוד שוב. אני לא מצליחה לראות מבעד לערפל המקולל הזה.

רק רציתי אתמול חיבוק תומך וקצת פרופורציות וגם את זה לא הצלחתי לקבל. זה היה הרגע לפני הנילה התורנית שביקשתי עזרה אבל פשוט הסתובבו ממני ונשארתי לבד עם המחשבות הנוראיות שלי שאני לא מצליחה להשתיק אפילו לרגע.

נוסעת הביתה מעושנת באוטובוס. 

בשניה שעצמתי עיניים נסחפתי פתאום בצמרמורת מוכרת. זאת שכבר תקופה ארוכה לא הרגשתי וכבר התחלתי להאמין שאין לי בה צורך. 

רעד עדין התפשט בכל הגוף, מדגדג לי את קצות האצבעות, צמרמורת עדינה בגב

ולרגע אפילו התבאסתי שאני נוסעת הביתה. 

אני נופלת שוב. 

אבל לא  מתרסקת, רק נשארת בלופ הארור הזה. 

נופלת וממשיכה ליפול. כמו בחלומות הנוראיים האלה, בתהום חשוכה ועמוקה שאפילו קרקעית אין לה. רק שזה קורה כשאני ערה. כשאני מוקפת באנשים, כשאני באמצע שיחת ראיון עבודה בטלפון, כשאני קמה מהמיטה או עושה כלים. 

וזה לא מפסיק. המוח שלי מאבד אחיזה בעולם ואני ממשיכה ליפול. 

אתה והעיניים הכחולות-ירוקות-אפורות שלך,

כמה פעמים אתם יכולים לשבור לי את הלב? 

אתה היחיד שנגע במקום שבו עם אחרים לא ידעתי שקיים אפילו. ועכשיו כל מילה שלך שמוצאת את דרכה אליה מרגישה כמו יתד שעברה לי בתוך הבטן בהפתעה.

אני פתאום היום גיליתי שאני פוחדת לעצום עיניים ולחלום עליך. מבועתת מלהרגיש אותך בחלום. עבר כ"כ הרבה זמן ואני כבר לא אותה אחת שחשבת שהכרת, השנה האחרונה צילקה אותי בדרכים שלא ידעתי שאני אוכל לשרוד. 

אבל אתה.. 

אתה גרמת לי לרצות עתיד, אני לא יודעת אם אוכל לסלוח לך על זה. 

הלכתי לקבר שלה לפני שלושה ימים. 

כל הדרך תהיתי למה בכלל אני הולכת, הרי היא כבר לא באמת שם, רק מצבה ושאריות של בן אדם. 

לא זכרתי בכלל לאן ללכת, אבל הרגליים שלי הובילו אותי למקום הנכון.

כשהגעתי לקבר פשוט נעצרתי. קפאתי לרגע. ואז התחלתי לבכות. 

"אני מצטערת" לחשתי לה את אותם המילים שאמרתי לה בפעם האחרונה שראיתי אותה. 

הצטערתי שלא יכלתי לעזור, שלא הייתי מספיק אמיצה. 

הצטערתי על אובדן של אדם שלא משנה מי הייתי באותו הרגע, היא תמיד ראתה את הטוב שבי, תמיד. 

הצטערתי על הדברים שאני רוצה לעשות. 

רק לה אני יכולה לספר את הדברים האלו, והיא כבר לא תשפוט אותי. 

הלכתי אליה כי חלמתי עליה בלילה הקודם.  היא לקחה את ידי ואמרה שזה בסדר, ואני יכולה לבוא עכשיו אם אני רוצה. היא חיבקה אותי כ"כ חזק שהתעוררתי נחנקת ובוכה. 

התהום הזו עמוקה מידי, 

ומושכת אותי חזק מידי. 

ובפעם הראשונה בחיי, אני לא רוצה עזרה. 

אני רוצה ליפול. 

בסוף השבוע הם חזרו, העיניים הכחולות האלו. 

קיבלתי הודעה שהן רוצות לראות אותי.

הוא היה הראשון שגרם לי לחשוב על עתיד. הראשון שהראה לי שאני, זו הקטנה שאולי יום אחד תחליט להיכנע לו, אני זו שיש לה את הכוח. שבעצם הוויתור, אני מוכיחה עד כמה אני חזקה באמת. 

המילים שלו היו קסם והראו לי עולם שלם בצבעים שלא ידעתי שאני בכלל מסוגלת לדמיין. 

ופתאום גל של זיכרונות הציף אותי. הריח שלו, הדרך שבה הוא היה מחזיק לי את היד, הצחוק שלו. פתאום זה כל מה שיכלתי להרגיש. 

ובדיוק כמו פעם, הרגשתי שאני נופלת שוב, רק שהפעם הוא לא היה שם לתפוס אותי.

הפעם אני לבד. 

אף פעם  לא הצלחתי להבין את העניין הזה, את ההעלמות הפתאומית, את המעבר להודעות של מילה אחת. 

תגיד שדי. 

שמספיק..

אני ילדה גדולה, אני אבין. אני לא התאמה נכונה, אני לא מספיק טובה לך, אתה לא אהבת את איך שאנחנו מתכרבלים בלילה. 

אבל תגיד! 

קשה לי, זה הכל. 

ואין אף אדם שאני יכולה לפתוח את זה מולו

יש מישהו.

שגורם לי להיות אחרת, אפילו אם זה לרגע.

שגורם לי להתרגש גם כשאני לא רוצה.

שלא יכול להפסיק לדבר גם אם אני מנסה להשתיק אותו,

טוב, בעצם יש דרכים שכן עובדות.

הוא גורם לי להתחנן לעוד,

גם כשאני כמעט מתפוצצת.

הוא מבין ומכיל ותומך,

ומעצבן ומרוחק וחופר.

הוא הפינה הבטוחה שלי,

והאדם שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיפתח כלפיו.

הוא מצחיק אותי,

וגורם לי לצרוח.

ביליתי לילה מעושן עם האקס שלי וחבר שלו. 

באמצע הלילה, מכורבלת בין שניהם הרגשתי יד מתחת לשמיכה שמתחילה ללטף אותי. מתחילה מהמותניים ועוברת לאט על הצד עד שמגיעה לג'ינס.  חופנת אותי ומושכת אותי קרוב יותר לזיקפה. 

מתוך שינה זה היה נראה רעיון מושלם, ובשיא הכנות עם עצמי, זו אחת הפנטזיות שלי.  אבל ברגע שההכרה התחילה לחזור אלי הבנתי שהדבר הנכון באותו הרגע יהיה לעצור. 

אני מנסה ללמוד את הגבולות שלי, ולעצור כשצריך.  אני לא מוכנה להיכנע לכל צורך מיני שלי, אני יודעת כבר שזה לא ייגמר בצורה טובה.  

העברתי ליטוף מנומנם על הזיקפה והרחקתי את היד השובבה מהתחת שלי. 

בבוקר, אחרי שסיימנו להתכרבל שלושתנו, הלכנו לחפש וופל לימון לתה של בוקר. 

כאלה אנחנו, 

מגניבים.