My Silent Scream

ממש הרגע הבנתי משהו בנוגע לעצמי. 

אין דבר שלא אעשה בשביל חיבוק. 

הוא החזיק אותי קרוב ולא הפסיק. 

התפתלתי, צעקתי, ביקשתי שיפסיק כי אני לא יכולה יותר. 

והוא כתגובה לחש לי "אני רוצה שתגמרי חזק בשבילי" 

"אני לא יכולה," עניתי בין גניחה לגניחה. 

זה היה עינוי, אני רוצה, אבל הגוף מסרב להתמסר.

הציפורניים שלי ננעצו בגבו כשהוא סרב לוותר. רק נצמד אלי ונישק את הצוואר בנקודה שגורמת לצמרמורת מיידית בכל הגוף. 

הוא המשיך ללחוש לי בעוד האצבעות שלו מנגנות בי. הדריך אותי לעצום עיניים, לנשום לאט, להתמכר לתחושה שמתחילה לעקצץ בקצות האצבעות. 

הוא הכתיב את הדופק שלי עם קצות האצבעות, והייתי מוכנה להישבע שניגנה מוזיקה ברקע.  

התקרבתי אליו יותר ויותר, הצלחתי רק להתחנן שימשיך בגניחה עמומה.  

גל חמימות שטף אותי כשהתחלתי לרעוד, כבר לא הצלחתי לדבר, חיבקתי אותו כאילו חיי תלויים בו, ובאותו הרגע כך זה הרגיש. 

הוא לא שיחרר עד שנרגעתי. וגם אז המשיך לחבק ולנשק אותי. התקפלתי לכדור והתכרבלתי בחיכו. והוא בתגובה, חייך אלי ונישק לי את האף בעודו ממשיך ללטף את הגב. 

בהתחלה האמנתי שאני צריכה מישהו שיצליח לשבור אותי.

גבר דומיננטי וחזק מספיק שיצליח לאלף אותי. 

ובזמן האחרון אני מבינה עד כמה טעיתי. הרי תמיד נלחמתי באנשים שניסו להוריד אותי למטה, אז אין שום סיכוי שעכשיו זה יהיה שונה. זה הבהיר לי עד כמה טעיתי בגברים שמצאתי לעצמי. 

אני זקוקה למשהו אחר. 

גבר תומך וחזק, מישהו שיהיה רשת הביטחון שלי והכתף להישען עליה. מישהו שיתן לי את האפשרות להוריד מיגננות ולהיכנע בעצמי.  מישהו שבעצם השליטה שלו בי, מקנה לי חוזק.  

אני צריכה את הליטוף בסוף המסע, את החיבוק אחרי שהפסקתי לרעוד מעונג וכאב. 

אני צריכה לדעת שאני נמצאת במקום בטוח. 

תמיד ביקשתי שלא יבטיחו לי כלום. 

למילים שנאמרות לי יש כוח שאני לא יכולה להכחש לו. 

הן לוכדות אותי בתוכן ומספקות לי משענת לזמנים קשים. 

וכשאני מגלה שהן שוות לקליפת השום, עוד חלק בי נשבר. 

ואני מסבירה מראש עד כמה אני שבירה, 

כמה אני זקוקה גם לרגעים של עדינות.

ואני מבקשת שלא יבטיחו לי כלום, 

כי אני כבר מכינה את עצמי להתרסקות, לחוסר הברירה אלא להחזיק את עצמי קצר. 

אז אל תבטיח לי כלום, 

אל תעז. 

נמאס לי לא להרגיש כלום

יש לי ורד נבול בסלון, הוא יושב שם כמעט חודש. 

הוא מזכיר לי את הרגע הקסום הזה בו הרגשתי אישה נפלאה ונחשקת.  הוא גם מזכיר לי כמה  פגעתי בבן אדם שקנה אותו לי.  דייט אחד עם גבר שעל הנייר היה מושלם עבורי, אבל במבחן המציאות לא הרגשתי כלום. 

אני משאירה את הורד שם כי הוא מזכיר לי שגם כשאני הולכת על פי הדרך בה אני אמורה ללכת, דברים לא בהכרח יעבדו. 

כל סימן שרכשתי, ענדתי בגאווה. 

כל נשיכה ושריטה היו זיכרון מתוק שלרגע לא חשבתי להסתיר.  

זו הייתה אומנות שהוחתמה עלי, ואני הייתי גאה בה. 

לכל אמן הייתה השיטה שלו, הדרך המיוחדת להשאיר בי חותם. 

וגם לאחר שהסימנים דהו ונמוגו, עדיין יכלתי להעביר יד על הקנבס ולהרגיש את הדרך שבה הם נוצרו. 

עצמתי עיניים והרגשתי את משיכות המכחול על גופי, משאירות סימנים מרהיבים של אדום וסגול. 

התהליך תמיד רק הפך את היצירה הסופית להרבה יותר מספקת. 

אני גאה בכל סימן שעיטר אותי, כי אולי הוא כבר נעלם, אבל אני עדיין מרגישה אותו כאילו היה חרוט עלי. 

הרוח הסיטה את הסדין שכיסה אותי, חושפת את הרגל שלי למשב הרוח הקריר של הלילה. ותוך שניות הזיכרונות התחילו להציף אותי. 

הפעם הראשונה שבה חלקתי את העולם האפל שלי עם מישהו. 

שכבנו עירומים במיטה שלי וקצות האצבעות שלך טיילו במעלה ומורד הגב. אמרת שאתה אוהב לגעת בי כך, גורם לכל הגוף שלי להצתמרר בעונג. 

דיברנו על היום בו נשב יחד ונראה את העולם בוער. באותו הלילה הייתי שלך, בגוף ובנפש. 

התעטפתי בסדין ויצאתי למרפסת לעשן סיגריה. כשחזרתי, הצמדת אותי לקיר פתאום ורק הסתכלת עלי, מחייך.  סימנת לי להיות בשקט ומשכת את הסדין ממני. עצרת לרגע להסתכל עלי. רעדתי באותו הרגע, ואתה בתגובה התקרבת אלי עוד יותר. סובבת אותי עם הפנים לקיר וליטפת בעדינות את התחת שלי. ברגע שהפלקת לי, נפלטה לי צעקת כאב קטנה.  "לא אמרתי לך להיות בשקט?"  אמרת והפלקת לי יותר חזק, כשהיד השניה שלך על הצוואר שלי. המשכת, ועם כל צליל שיצא לי מהפה, גרמת לתחת הלבן הזה להפוך לאדום יותר. 

ברגע שהציפורניים התחילו לחפור בתוך הקיר, התרחקת פתאום, משאיר אותי צמאה לעוד. 

התיישבת על המיטה וקראת לי אליך, מצביע לי לשבת על הרצפה. 

הרגשתי את הגוף שלי פועם, כל מה שרציתי היה לרצות אותך באותו הרגע, התיישבתי על הרצפה, משפילה מבט במבוכה. ואתה כתגובה, הסטת תלתל סורר מהפנים שלי, ובנגיעה עדינה מתחת לסנטר שלי גרמת לי להיישיר מבט אליך. חייכת כשהסמקתי, והמשכת לחייך כשקשרת את הידיים שלי מאחורי הגב, מורה לי להישאר על הרצפה. 

רציתי לטעום אותך, ולו רק לרגע, ואתה כאילו ידעת מה עובר לי בראש, התייצבת מולי במלוא תפארתך, מעניק לי את כולך. 

אך לא יכלנו לעצור כאן, הגוף שלי זעק אליך ואתה הרמת אותי לעמידה. נעמדת מאחורי, מעניק נשיקות עדינות לצוואר וחופן בחוזקה את השדיים. 

פסי אור בהירים מפנס הרחוב חדרו מבעד לתריסים כשכופפת אותי וחדרת אלי, משאיר אותי חסרת נשימה ומתפתלת. 

המשכת לגעת בי, מסב לי עונג שלא ידעתי שאני יכולה לחוות, אך לא מרשה לי לחצות את קו הסיום.  התמסרתי לך באותו הרגע. 

לראשונה בחיי, התמסרתי לגבר שלחש באוזני זוועות שרק יכלתי לדמיין עליהן. רעדתי מתשוקה כשבחרת לשלוח יד ולהתעלל בי עוד. התחננתי לאישור, ואתה לא הקשבת, נותן לקצות האצבעות שלך להכתיב את הקצת שבו אני נושמת. 

בהינתן האות צעקתי, התפתלתי, לא הצלחתי להפסיק לרעוד. ואתה רק חיבקת אותי, מעניק לי מחום גופך ומנשק את העורף שלי בעדינות. 

משב הרוח הקריר של החורף הרגיע אותנו לאט. ומאוחר יותר יצאנו לטייל בחוץ. אחזת את ידי בתוך הכיס שלך, שומר עלי קרוב אליך. שומר עלי שלך. 

לפני שנה בדיוק החלטתי שמספיק לי.

הבנתי שאני נמצאת בבור כל כך עמוק, שאני כבר לא מסוגלת לנשום. 

הזוגיות שהייתי בה בזמנו סחטה אותי לחלוטין, החלומות שלי לעתיד התחילו להתפורר לי מול העיניים, פשוט התרסקתי.

הרגשתי שאני מתחילה להרעיל את הסביבה שלי, אז בחרתי להתנתק מהכל.

עצרתי את הלימודים, נפרדתי מהטמבל האהוב שלי, והבטחתי לעצמי שאפסיק לתת לעצמי ליפול כך שוב.

שיקרתי לעצמי.

בשנה האחרונה בטחתי באנשים שלא הייתי צריכה לבטוח בהם,

ניסיתי להבטיח לעצמי שאני לא אתפשר, לפחות לא על עצמי ועל מה שמגיע לי.

נכשלתי בזה 4 פעמים. 

איבדתי יותר מידי בשנה האחרונה.

נשארתי אטומה וכואבת.

שוב חזרו הסיוטים והלילות שבהם אני מתהפכת במיטה והראש מסרב להירדם למרות שהגוף כבר רועד מעייפות.

שוב אני מתעוררת מתנשפת כשהכרית ספוגה בדמעות והראש מסרב להיזכר בכל מה שהוא ראה בלילה.

לפני שנה החלטתי שאני צריכה לברוח,

אולי לא ברחתי רחוק מספיק.

חלמתי אתמול על הבת שלי. 

על הילדה הקטנה שהייתה אמורה להיות לי עכשיו. 

בחלום הלכתי ברחוב, טיפת גשם נפלה על אפי וגרמה לי להרים מבט. חייכתי והסתכלתי למטה. ליד הקטנה שהחזקתי בידי.  היא אחזה בי בכוח ובדיוק כמוני הסתכלה למעלה.  

השיער שלה היה שחור כמו של ההורים שלה, אבל למרות שעכשיו שנינו מתולתים, היא אימצה את השיער החלק שהיה לי בתור ילדה. היא חייכה אל העננים, וברגע שפקחה את עינה להסתכל עלי, 

התעוררתי בבהלה. 

הייתי אמורה להיות אמא. 

והיא הייתה אמורה להיות עכשיו בת 7.

אני חולמת עליה לפעמים, וזה שובר אותי. 

אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לכתוב בו אתהדברים האלה, אבל אין לי מקום אחר. 

אין אף אחד בעולם כולו שאני יכולה לדבר איתם על הנושא.  אף אחד לא יודע. 

ואולי המצב הזה עדיף. 

היא נשארה הסוד הקטן שלי, 

הבת הקטנה שלי,  שמעולם לא זכיתי להכיר.