לפני שנה בדיוק החלטתי שמספיק לי.
הבנתי שאני נמצאת בבור כל כך עמוק, שאני כבר לא מסוגלת לנשום.
הזוגיות שהייתי בה בזמנו סחטה אותי לחלוטין, החלומות שלי לעתיד התחילו להתפורר לי מול העיניים, פשוט התרסקתי.
הרגשתי שאני מתחילה להרעיל את הסביבה שלי, אז בחרתי להתנתק מהכל.
עצרתי את הלימודים, נפרדתי מהטמבל האהוב שלי, והבטחתי לעצמי שאפסיק לתת לעצמי ליפול כך שוב.
שיקרתי לעצמי.
בשנה האחרונה בטחתי באנשים שלא הייתי צריכה לבטוח בהם,
ניסיתי להבטיח לעצמי שאני לא אתפשר, לפחות לא על עצמי ועל מה שמגיע לי.
נכשלתי בזה 4 פעמים.
איבדתי יותר מידי בשנה האחרונה.
נשארתי אטומה וכואבת.
שוב חזרו הסיוטים והלילות שבהם אני מתהפכת במיטה והראש מסרב להירדם למרות שהגוף כבר רועד מעייפות.
שוב אני מתעוררת מתנשפת כשהכרית ספוגה בדמעות והראש מסרב להיזכר בכל מה שהוא ראה בלילה.
לפני שנה החלטתי שאני צריכה לברוח,
אולי לא ברחתי רחוק מספיק.
