הלכתי לקבר שלה לפני שלושה ימים.
כל הדרך תהיתי למה בכלל אני הולכת, הרי היא כבר לא באמת שם, רק מצבה ושאריות של בן אדם.
לא זכרתי בכלל לאן ללכת, אבל הרגליים שלי הובילו אותי למקום הנכון.
כשהגעתי לקבר פשוט נעצרתי. קפאתי לרגע. ואז התחלתי לבכות.
"אני מצטערת" לחשתי לה את אותם המילים שאמרתי לה בפעם האחרונה שראיתי אותה.
הצטערתי שלא יכלתי לעזור, שלא הייתי מספיק אמיצה.
הצטערתי על אובדן של אדם שלא משנה מי הייתי באותו הרגע, היא תמיד ראתה את הטוב שבי, תמיד.
הצטערתי על הדברים שאני רוצה לעשות.
רק לה אני יכולה לספר את הדברים האלו, והיא כבר לא תשפוט אותי.
הלכתי אליה כי חלמתי עליה בלילה הקודם. היא לקחה את ידי ואמרה שזה בסדר, ואני יכולה לבוא עכשיו אם אני רוצה. היא חיבקה אותי כ"כ חזק שהתעוררתי נחנקת ובוכה.
התהום הזו עמוקה מידי,
ומושכת אותי חזק מידי.
ובפעם הראשונה בחיי, אני לא רוצה עזרה.
אני רוצה ליפול.
