זה כל כך מעייף, כל הזמן לרצות. ולרצות עוד ועוד ועוד. כל הזמן להשתולל במחשבות, כל הזמן, כל הזמן.
״מספיק, ליבידו! מספיק!״, אני אומר לו. ״מספיק זין!״, אני מורה, ״אל תעמוד עכשיו!״. אבל אני אומר, והיצר גובר. ואני מנסה, מנסה מאד. ואם יש מחשבות מיניות, למה הן צריכות להיות בידיאסאמיות כ-ל ה-ז-מ-ן?!
ומה אני בסך הכל מבקש? רגע אחד של שקט? רגע אחד שבו אני לא נעמד בבית הקפה השכונתי אחרי בלונדה שחזרה בדיוק מיוגה וישר מדמיין את עצמי מפשיט ממנה את הטייץ בכוח ומלקק לה את החור של התחת. רגע אחד שבו אני לא אדמיין את הלקוחה שלי מוצצת לי בשירותים של המשרד כשהיא על הברכיים. רגע אחד שבו לא כל אינטראקציה עם אישה מושכת תהפוך למחשבה על לזיין אותה בתחת ולגמור לה בפה תוך כדי שהחגורה שלי כרוכה סביב הצוואר שלה. רגע אחד שבו אני לא ארצה לזיין חצי מהנשים שאני פוגש בהן ברחוב (בלונדינית, ברונטית, בת 20, בת 40... לא משנה! יש לך סקסאפיל? אני בעניין). נורא, נורא. זה מתיש.
סקס, או אוננות, או סתם שיטוט בכלוב... שעות על גבי שעות שאני יכול להעביר בעיסוק במין - בין אם בלעשות אותו או לחשוב אותו ולפלרטט איתו. הפרעה כפייתית טורדנית של ממש.
ולפעמים אני תוהה כמה אנרגיות אני מבזבז בעיסוק בסקס ובבדסמ, ואם כל הדבר הזה לא גורם לי להרבה אי-נחת וסבל יומיומי. כי הרי כשהמחשבות המיניות רצות אצלי בראש נון-סטופ, במצב הזה הראש לא פנוי להתעסק בכאן ועכשיו, ולהיות חופשי ומשוחרר (ולא רק בכמה דקות שאחרי הגמירה).
