דיאלקטיקה של מיניות

זה כל כך מעייף, כל הזמן לרצות. ולרצות עוד ועוד ועוד. כל הזמן להשתולל במחשבות, כל הזמן, כל הזמן.

״מספיק, ליבידו! מספיק!״, אני אומר לו. ״מספיק זין!״, אני מורה, ״אל תעמוד עכשיו!״. אבל אני אומר, והיצר גובר. ואני מנסה, מנסה מאד. ואם יש מחשבות מיניות, למה הן צריכות להיות בידיאסאמיות כ-ל ה-ז-מ-ן?!

ומה אני בסך הכל מבקש? רגע אחד של שקט? רגע אחד שבו אני לא נעמד בבית הקפה השכונתי אחרי בלונדה שחזרה בדיוק מיוגה וישר מדמיין את עצמי מפשיט ממנה את הטייץ בכוח ומלקק לה את החור של התחת. רגע אחד שבו אני לא אדמיין את הלקוחה שלי מוצצת לי בשירותים של המשרד כשהיא על הברכיים. רגע אחד שבו לא כל אינטראקציה עם אישה מושכת תהפוך למחשבה על לזיין אותה בתחת ולגמור לה בפה תוך כדי שהחגורה שלי כרוכה סביב הצוואר שלה. רגע אחד שבו אני לא ארצה לזיין חצי מהנשים שאני פוגש בהן ברחוב (בלונדינית, ברונטית, בת 20, בת 40... לא משנה! יש לך סקסאפיל? אני בעניין). נורא, נורא. זה מתיש.

סקס, או אוננות, או סתם שיטוט בכלוב... שעות על גבי שעות שאני יכול להעביר בעיסוק במין - בין אם בלעשות אותו או לחשוב אותו ולפלרטט איתו. הפרעה כפייתית טורדנית של ממש.

ולפעמים אני תוהה כמה אנרגיות אני מבזבז בעיסוק בסקס ובבדסמ, ואם כל הדבר הזה לא גורם לי להרבה אי-נחת וסבל יומיומי. כי הרי כשהמחשבות המיניות רצות אצלי בראש נון-סטופ, במצב הזה הראש לא פנוי להתעסק בכאן ועכשיו, ולהיות חופשי ומשוחרר (ולא רק בכמה דקות שאחרי הגמירה).

התחושה הנהדרת הזאת של להפליק בישבן, זה משהו שעושה לי את זה ברמות הקשות ביותר.

לראות את הבחורה רוכנת, מרוממת את הישבן שלה (וכל הישבנים יפים בדרכם שלהם), מכינה אותו לכף היד שלי, ומתמסרת לתחושה של הכאב הנעים של פליק בטוסיק. בחורה שאוהבת ספאנקינג זה ממש מסמם אותי מרוב הנאה.

ישבן. תחת. טוסיק. עגלגל ולבנבן. דבר כל כך תמים. כל כל טהור. כל כך חסר אונים. כל כך פגיע. כל כך הרבה קונוטציות של טאבו שהופכות את זה למושלם.

לסטור לתחת שלה עם היד שלי. להצליף בו. לשמוע את הרעש הנהדר הזה של כף יד נוחתת בעצמה על עור עדין ורך. הצלפה ועוד הצלפה. ועוד הצלפה. להגביר את הקצב ואת העוצמה. לראות את התחת החמוד שלה לאט לאט נהפך לורדרד, ואז אדמומי. סימנים של עונג.

תחושה מדהימה של לראות אותה גונחת מכאב שלוב בהנאה צרופה. לראות אותה מחייכת, בוכה, צועקת, צוחקת. מסופקת.

למעשה, מי שעובר את האובייקטיפיקציה זה השולט/ת אשר בעל-כורחו/ה הופך/ת לכלי שימוש בידי הנשלט/ת - כלי פטישיסטי שעליו ניתן להלביש כל דימוי אשר יאפשר לנשלט/ת את אותו גירוי שממנו ניתן לשאוב את הסיפוק המיוחל. העומק הרגשי בא מן הצד הכנוע, והוא הזוכה העיקרי בשחרור.

"למה זה טוב?", כלומר - "זה הורס את הבריאות שלי".

הכוונה הייתה להחמיא והבנת בדיוק את ההפך. לא מבין איך.

נמאס לי מהפרשנויות השגויות והתגובות האלימות של הנשים פה.

פאק איט.

אני יושב עם חברים באירוע של העבודה במועדון תל-אביבי בזוי. שותים. הרבה.

על יד הבר יושבות שתי בחורות, גם הן מהעבודה. אני ניגש. מתפתחת שיחה. צוחקים, מרימים צ'ייסרים ביחד, אווירה טובה. אני מרגיש שאחת מהן (שבדיוק עזבה את העבודה) מפלרטטת איתי קצת, אז אני זורם. חברה שלה בינתיים נעלמה ותפסתי את הכיסא שלה על הבר. "נזמין עוד צ'ייסר?". לבחורה יש קיבולת טובה, כמעט כמו שלי. חברים שלי בשלהם וחברות שלה בשלה, ואני והיא נעלמנו לעצמנו בתוך הבר. היא לוחשת לי באוזן, "חבל שאתה כל כך חתיך". "למה?", אני שואל בחיוך. "כי אתה צעיר מדי בשבילי. אני גדולה ממך. זה לא ילך". מדהים איך יש את הקטע הזה שהגיל כל כך משמעותי לבחורות. אני יכול להבין את זה, אבל הבדל של שנתיים? אבל אני גם יודע שהקושי שהיא מרגישה (הסתירה בין פערי הגיל למשיכה), ובעיקר העובדה שהיא מציינת את זה בפני (תוך כדי שהיא ממשיכה לפלרטט איתי) - בכל זה היא בעצם מבקשת ממני (ללא מילים) "תפתור לי את זה", תכריח אותי.

אז אני אומר לה בשיא הרצינות, "אני חושב שזה שטויות מה שאת אומרת. שנינו יודעים את זה". היא צוחקת ואומרת "זה לא ילך". אז אני מתקרב לאוזן שלה ולוחש לה "אני אזמין לנו מונית עכשיו. אלייך לדירה". היא מסתכלת עלי ויוצאת לה רק מילה אחת מהפה: "טוב", כאילו היתה מובלת שלא מטעם עצמה.

לא עוברת חצי שעה, והיא מוצאת את עצמה שכובה במיטה שלה, עירומה לחלוטין, ואני מעליה, עומד ליד המיטה, מאחוריה, כשהראש שלה מוטה לאחור והזין והאשכים שלי מונחים על הפנים שלה. ההנאה שהיא ספגה מעצם העובדה שהחבילה שלי מונחת על הפנים שלה, הייתה אחד הדברים המעצימים שחוויתי בחיי. האשכים שלי מונחים על המצח שלה והזין מלטף את הפה. לאט לאט היא הכניסה את הזין והאשכים לתוך הפה שלה, ואני התחלתי לזיין את הפה שלה כשהיא מסתכלת אלי אחרונית מלמטה.

לבסוף קינחנו בסקס והתעלפנו במיטה שלה עד לבוקר.

בינתיים שנינו עזבנו את העבודה ההיא, ולא התראינו מאז. עברו כבר מספר שנים.

במקרה, לא מזמן ראיתי אותה, נשואה, עם תינוק. אני שמח בשבילה. מציגה תמונה משפחתית מושלמת. אבל אני לא יכול להוציא מהראש את התמונה שלה שמה שכובה מתחתיי כשכל החבילה שלי בפה שלה.

אני לא בן-אדם של הביבים

אני בן-אדם של חולצות מכופתרות לבנות

של גינונים, של סטריליות

אני יודע איך לעשות את זה,

איך לשחק את המשחק שלהם.

אבל אני אוהב גם את הביבים

יש שם אמת עירומה

שמושכת אותי

כי אני מבין את המורכבות, את היצרים, את המסיכות

אני אוהב לחוות את הזוהמה

להתפלש בה

האהבה לבני-אדם מניעה אותי

האהבה להם ולצבעים שבהם הם צובעים את העולם

אני גם לא יכול שלא לראות אותם כמי שהם מתחת לכל השכבות –

פגיעים, פצועים, נבוכים, מושיטים יד,

מורכבים ויפים

אני גם יודע משהו עליהם – שגם בביבים יש מסיכות

האמת העירומה של הביבים גם היא מסיכה

בעקרון היא אינה שונה מהמסיכה של עולם המכופתרות הלבנות

או של כל עולם אחר

אלא היא פשוט – שונה.

היא עוד צבע על הספקטרום, עוד רובד

וכאן בדיוק לב העניין –

אי אפשר להשיל מסיכה ולחשוף "אמת" מתחתיה (או בשם שאתם אוהבים לקרוא לה: "המהות שלי כ....")

אפשר רק להחליפה במסיכה אחרת

אכן, רצוי לזרום עם זו שמרגישה יותר נכונה

(כי לא מעט בעיות שלנו בחיים מתחילות כשאנו מרגישים שהמסיכה כבר לא מתאימה...)

וזה בסדר אם מחר זה ישתנה

כשמבינים שבכלל, אי-אפשר בלי מסיכה (כלשהי),

יחד עם ההבנה שלא צריך להיצמד למסיכה מסוימת (כמו שאחרים מצפים מאיתנו ולפעמים אפילו דורשים),

ושמתחת כל המסיכות האלה אין באמת משהו קבוע,

אלא משהו שקצת משתנה עם כל מסיכה,

אז מבינים שהשינוי הוא בסדר, שלא צריך להיבהל

ושלא צריך להיאחז בכוח או לנסות לגשר.

אני באמת אוהב את הביבים. יש שם כמה מסיכות מרתקות

אני אוהב לראות כשהקסם האישי שלי מצליח. זה כמובן לא תמיד עובד. אבל כשזה עובד, ואני מרגיש שזה הולך לעבוד, זאת תחושה מדהימה. אני אוהב לראות את התהליך – איך תודעה אחת משתלטת על תודעה אחרת.

אני רואה אותה יושבת בבית קפה תל-אביבי, עובדת. אני גם שם, עם הלפטופ שלי. אישה מדהימה, יפהפייה, מתוקתקת. ככל הנראה מתקרבת לגיל 40, אבל עם גוף של בת 22. אמנם מבוגרת ממני בכשבע-שמונה שנים, אבל זה רק מוסיף לעניין. היא בולטת בנוף, רמה אחת מעל כולם, והיא יודעת את זה. בולטת קצת יותר מדי. היא לכאורה שמה עצמה לטרף, אבל למעשה היא הצייד. ואותי מעניין אם זה עשוי להשתנות...

גברים אחרים מראים נוכחות בזה אחר זה, מנסים לעורר עניין, שואלים משהו, "מתנצלים על הפרעה". אבל זה לא עובד להם. לא. הם לא מבינים את המשחק שהיא משחקת איתם. היוא יודעת בדיוק מה קורה. היא מנהלת את ההצגה. ואז אני נכנס לתמונה, מתכנן כל צעד בקפדנות, מכין אסטרטגיה. הרי, יש פה קרב, ואני סקרן לראות אם אנצח. אז אני "מחליט לעבור מקום" ומתיישב לידה באלגנטיות. מחשב כל צעד. היא שמה לב לנוכחות. ואני מקפיד שלא ליצור קשר עין, לא לחייך, לא ליפול איפה שכל האחרים נכשלו. אנשים לא מבינים אבל יש פה דקויות שצריך לתת עליהן את הדעת. האופן המדויק שבו אני מקרב את כוס הקורטדו לפה שלי, האופן שבו אני לוגם ממנה, האופן שבו אני מניח אותה חזרה על השולחן ומלטף את הדפנות הדקות של הלפטופ בזמן שאני מטה את המסך קצת יותר מטה – לכל דבר יש משמעות כאן. להקרין נוכחות זאת אמנות.

חולפים מספר רגעים והיא מסתכלת עלי ומחייכת (הראשון שזכה לחיוך). אבל אני ממשיך בשלי. אז היא פונה אלי, היא מבקשת שאשגיח לה על הדברים לרגע כשהיא בשירותים. ואני נענה באדיבות עם קריצה, כאילו שנינו לא יודעים שכל התכלית של הבקשה הזאת היא לאפשר לי לבחון את התחת הקטן והיפה שלה, המכוסה בחצאית הקצרה והצמודה שלה, בזמן שהיא מתרחקת לכיוון השירותים. הבנתי מה את עושה.

אז היא חוזרת. ואני מחייך חצי-חיוך וחוזר לעניניי. בגופי אני משדר חוסר התעניינות מוחלט, אבל בניואנסים הקטנים הכביכול תמימים שלי אני מכניע אותה. היא לכאורה ממשיכה לעבוד לצידי על ענייניה, אבל אני כבר יודע שהיא נשבתה. אני מרגיש אותה. זה משהו באוויר. אז היא פונה מדי פעם ואני משיב. ועוברות כמה דקות והיא מתחילה לפלרטט איתי, הפעם בצורה ישירה. אז אנחנו מנהלים שיחה, שיחת סרק. ואני מוציא מילים מהפה אבל רק חושב על איך הייתי קורע ממנה את הבגדים המטופשים שלה, מסובב אותה לאחור בתנועה אחת בזמן שאני מרכין אותה על הדלפק שבו אנחנו יושבים. הייתי תופס לה את השיער בחוזקה ומושך את הראש שלה אלי, חושף את הצוואר הארוך שלה תוך שאני נצמד אליה מאחור ולוחש לה באוזן "אל תשחקי איתי משחקים. זה מה שאת רוצה, אה?".

אבל אני לא עושה צעד נוסף. לא היום. מתוך בחירה. את הנצחון שלי השגתי. אבל אנחנו לא ניקח את זה צעד קדימה. לא היום.

"קראת את הבלוג שלי?" - וואו, איזו אמירה מורידה. כל כך קשה לי עם זה שבפעמים המעטות שאני פונה כאן לנשים ומנסה לפתח שיחה, הרבה מהן מפנות אותי לבלוג שלהן או לפרופיל (שלעיתים עמוס לעייפה באזהרות והוראות). הן לפעמים אפילו גוערות בי על שלא עשיתי עבודת הכנה מקדימה ועיינתי בהם בטרם פניתי. וזה קצת מוזר, לא? מה, גם כשאתן הולכות ברחוב ומישהו מתחיל איתכן אז לפני שאתן מתחילות לשוחח, אתן שולפות מסמך של מספר עמודים ודורשות כי הבחור יעיין בו בטרם יעז לעשות צעד נוסף?

אז, נכון, נכון, יש בזה משהו שחוסך זמן ומסנן. אבל בסוף, רשימת מכולת של תכונות, אזהרות ומגבלות היא רק מידע אובייקטיבי שלא באמת אומר משהו על אותו אדם. והיות ואנחנו בני-אדם שאמורים לתקשר אחד עם השני, ולא מוצרים שמגיעים עם מפרט טכני, לדעתי עדיף להכיר בשיחה, נורמלית, בין בני-אדם; ולא בין אדם לבלוג/פרופיל במעין אקט חד-צדדי ופטישיסטי לחלוטין.

מישהו שיגיד "זה בסדר"

מה אנחנו בעצם מחפשים פה? אני מאמין שרובנו מחפשים פשוט מישהו שיגיד לנו "זה בסדר" – זה בסדר להיות מי שאת/ה, להוריד את המסכה שהסביבה מאלצת את כולנו לחבוש ולעשות באמת מה שאת/ה חושק/ת בו, בלי גבולות וללא מעצורים וחסמים. גם אם זה רק לרגע, גם אם זה רק כדי להתנסות. גם אם זו רק פנטזיה. גם אם זה קשה ומרגיש לך ויתור על מי שהיית רוצה להיות, או ליתר דיוק מי שאת/ה מרגיש/ה שאת/ה צריך/ה להיות – בין אם המודל הוא "הבחורה המתוקתקת שתמיד בשליטה", "האמא 'החסודה' שמעולם אין לה מחשבות מיניות חריגות" או "הגבר-גבר האסרטיבי שכולן רוצות להיות איתו". להתנתק, רק לרגע אחד, מהמבט החברתי השיפוטי והמאיים, שנוכח תמיד (גם כשאף אחד לא באמת מסתכל).

ואז עולה השאלה - למה? למה אנחנו רוצים את מה שמבחינה "נורמטיבית" מרגיש לנו כ"איסור מוחלט", כטאבו, כסטייה? לדעתי, זה לא כל כך משנה. צריך להודות – רובנו כאן (ואולי כל אדם) תקועים או סובלים מאיזו "תקלה" שהתרחשה בשלב כלשהו של חיינו (באופן מודע או לא); בעיה שטרם נמצא לה פתרון, זכרון כואב, או אירוע טראומתי (ולאו דוקא משהו מזעזע באופן חריג). אנחנו מסתכלים במראה וקשה לנו עם עצמנו.

אז, זה בסדר. תרגיש/י חופשי לשחרר את עצמך. זה לא אומר עליך כלום. באמת. שוב, זה בסדר, זה באמת בסדר.

אני מאד מעריך אנשים שמחוברים למיניות שלהם, וליתר דיוק – לסטיות שלהם, ולא משנה להם עד כמה הן חורגות מהנורמה. אני חושב שבמיינד שלנו לכל טאבו יש מקום. כן, אם הדחף המיני צריך שחרור – הוא צריך אותו. אין מה לעשות. אבל הטרגדיה באה לידי ביטוי בכך שאנחנו מפחדים לרוב אפילו מעצם המחשבה עצמה. ותחושת צורך ללא מימוש היא נוראית. היא יושבת בשקט במעמקי הלב עד שהיא מתפרצת כמו לאבה מתוך הר געש, מעיפה את הסלע הכבד של "הנורמטיביות" שחסם את לוע ההר.

הנפש חייבת להשתחרר.