מישהו שיגיד "זה בסדר"
מה אנחנו בעצם מחפשים פה? אני מאמין שרובנו מחפשים פשוט מישהו שיגיד לנו "זה בסדר" – זה בסדר להיות מי שאת/ה, להוריד את המסכה שהסביבה מאלצת את כולנו לחבוש ולעשות באמת מה שאת/ה חושק/ת בו, בלי גבולות וללא מעצורים וחסמים. גם אם זה רק לרגע, גם אם זה רק כדי להתנסות. גם אם זו רק פנטזיה. גם אם זה קשה ומרגיש לך ויתור על מי שהיית רוצה להיות, או ליתר דיוק מי שאת/ה מרגיש/ה שאת/ה צריך/ה להיות – בין אם המודל הוא "הבחורה המתוקתקת שתמיד בשליטה", "האמא 'החסודה' שמעולם אין לה מחשבות מיניות חריגות" או "הגבר-גבר האסרטיבי שכולן רוצות להיות איתו". להתנתק, רק לרגע אחד, מהמבט החברתי השיפוטי והמאיים, שנוכח תמיד (גם כשאף אחד לא באמת מסתכל).
ואז עולה השאלה - למה? למה אנחנו רוצים את מה שמבחינה "נורמטיבית" מרגיש לנו כ"איסור מוחלט", כטאבו, כסטייה? לדעתי, זה לא כל כך משנה. צריך להודות – רובנו כאן (ואולי כל אדם) תקועים או סובלים מאיזו "תקלה" שהתרחשה בשלב כלשהו של חיינו (באופן מודע או לא); בעיה שטרם נמצא לה פתרון, זכרון כואב, או אירוע טראומתי (ולאו דוקא משהו מזעזע באופן חריג). אנחנו מסתכלים במראה וקשה לנו עם עצמנו.
אז, זה בסדר. תרגיש/י חופשי לשחרר את עצמך. זה לא אומר עליך כלום. באמת. שוב, זה בסדר, זה באמת בסדר.
אני מאד מעריך אנשים שמחוברים למיניות שלהם, וליתר דיוק – לסטיות שלהם, ולא משנה להם עד כמה הן חורגות מהנורמה. אני חושב שבמיינד שלנו לכל טאבו יש מקום. כן, אם הדחף המיני צריך שחרור – הוא צריך אותו. אין מה לעשות. אבל הטרגדיה באה לידי ביטוי בכך שאנחנו מפחדים לרוב אפילו מעצם המחשבה עצמה. ותחושת צורך ללא מימוש היא נוראית. היא יושבת בשקט במעמקי הלב עד שהיא מתפרצת כמו לאבה מתוך הר געש, מעיפה את הסלע הכבד של "הנורמטיביות" שחסם את לוע ההר.
הנפש חייבת להשתחרר.
