דיאלקטיקה של מיניות

אני לא בן-אדם של הביבים

אני בן-אדם של חולצות מכופתרות לבנות

של גינונים, של סטריליות

אני יודע איך לעשות את זה,

איך לשחק את המשחק שלהם.

אבל אני אוהב גם את הביבים

יש שם אמת עירומה

שמושכת אותי

כי אני מבין את המורכבות, את היצרים, את המסיכות

אני אוהב לחוות את הזוהמה

להתפלש בה

האהבה לבני-אדם מניעה אותי

האהבה להם ולצבעים שבהם הם צובעים את העולם

אני גם לא יכול שלא לראות אותם כמי שהם מתחת לכל השכבות –

פגיעים, פצועים, נבוכים, מושיטים יד,

מורכבים ויפים

אני גם יודע משהו עליהם – שגם בביבים יש מסיכות

האמת העירומה של הביבים גם היא מסיכה

בעקרון היא אינה שונה מהמסיכה של עולם המכופתרות הלבנות

או של כל עולם אחר

אלא היא פשוט – שונה.

היא עוד צבע על הספקטרום, עוד רובד

וכאן בדיוק לב העניין –

אי אפשר להשיל מסיכה ולחשוף "אמת" מתחתיה (או בשם שאתם אוהבים לקרוא לה: "המהות שלי כ....")

אפשר רק להחליפה במסיכה אחרת

אכן, רצוי לזרום עם זו שמרגישה יותר נכונה

(כי לא מעט בעיות שלנו בחיים מתחילות כשאנו מרגישים שהמסיכה כבר לא מתאימה...)

וזה בסדר אם מחר זה ישתנה

כשמבינים שבכלל, אי-אפשר בלי מסיכה (כלשהי),

יחד עם ההבנה שלא צריך להיצמד למסיכה מסוימת (כמו שאחרים מצפים מאיתנו ולפעמים אפילו דורשים),

ושמתחת כל המסיכות האלה אין באמת משהו קבוע,

אלא משהו שקצת משתנה עם כל מסיכה,

אז מבינים שהשינוי הוא בסדר, שלא צריך להיבהל

ושלא צריך להיאחז בכוח או לנסות לגשר.

אני באמת אוהב את הביבים. יש שם כמה מסיכות מרתקות