חלפתי על פני בחורה די מבוגרת והיה לה פשוט הילה ששידרה I own the place.
לבושה בשמלת ערב ועקב ענק שאלוהים יודע איך היא מתפקדת בו, היא ישבה לה לבד בספסל מתכתבת בוואטסאפ בנינוחות.
משהו בה תפס אותי. אחז אותי. לא יכלתי להשתחרר מזה.
ידעתי שיש פה הזדמנות. הזדמנות לתת מעצמי, וקצת להחשף. לשכנע את עצמי שזה בסדר. זה בסדר להיות נשלט.
אחריי מה שהרגיש כמו שעתיים שאני אוגר אומץ, ניגשתי אליה.
בעודי ניגש אליה, אני תוהה לעצמי מה הדרך הנכונה.
הרי שאם הייתי ניגש לבחורה ונילית בת גילי, הייתי מנפח חזה ומשדר בעצמי I own the place.
אך משהו שיכנע אותי שהדרך הנכונה דווקא כאן היא להגיע עם הזנב בין הרגליים ומבט חצי מושפל.
"סליחה גברתי?" שאלתי בהססנות
"כן ילד?" היא ענתה בחיוך יפיפה.
"אני X, נעים מאוד. רק רציתי לשאול אם
..
אם
אם חסר לך משהו כאן, אולי מים? גלידה?"
אני רואה שהמבט שלה מבולבל אז אני מסביר.
"אני מאוד אוהב לתת מעצמי למען נשים אחרות ולדאוג שהן יהיו מרוצות. ישבת פה לבד מחכה אז תהיתי אם יש דרך שאוכל להקל על היום שלך"
הינה שיא הלחץ. החששות עולות ולפתע הפרוף המבולבל הופך לחיוך ערמומי.
"האמת, שאני אשמח שתביא לי שייק מהמקס ברנר פה ממול. משהו פירותי."
היא עוצרת לשנייה ואני בא להגיב אך היא קוטעת את דבריי.
"וכדאי לך להזדרז, כי אני מחכה לדייט והוא אמור להגיע בכל רגע."
"ברור! אני רץ, תודה על ההזדמנות גברתי". האוזניים שלי עדיין מצלצלות ורותחות ואני בשוק מעצמי. ממה שעשיתי.
אני מסתובב ללכת והיא צועקת אחריי
"אם אני כבר לא אהיה פה, אתה מוזמן לחכות לי על הספסל הזה עד שאחזור".
כשחזרתי עם שייק וורדרד וקר, כבר מרחוק ראיתי שהיא כבר לא בספסל.
האדרנלין יורד שאני מגיע לספסל הנטוש לאט ועם מעט רוח במפרסים.
מתיישב עליו, וכמובן מחליט לחכות.
הגעתי עד לכאן, לא אחכה שהיא תסיים את הדייט?
השייק הקר והמתוק מתחיל לצבור טיפות זיעה על דופן הכוס, ואני מקפיד לשבת זקוף למקרה שהיא תגיע בכל רגע.
שעה עובר, ועוד שעה, והשייק הקר כבר לא כלכך קר.
כעבור שלוש וחצי שעות נטשתי. הלכתי הביתה.
וכל מה שאני מצליח לחשוב זה.
מה היה קורה לו הייתי מחכה עוד?
