panem et circenses

Are you thinking what I'm thinking?

The key looks familiar....

אני מבין שקשה יותר ממה שחשבתי לזהות בדיוק מתי ואיך הכול התחיל. היו לי כמה מערכות יחסים שבהן לקחתי על עצמי תפקיד משרת, אבל גם מעבר לכך – לאורך חיי מצאתי את עצמי נמשך לעשייה שירותית בדרכים לא פורמליות.

אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר מגיע מבית הספר היסודי, במהלך שיעורי החלקה על הקרח. היו לנו שתי מדריכות – כנראה בנות 17 – שהיו מתוקות, אבל גם תקיפות, ותכלס - סדיסטיות בטירוף. אחרי כל שיעור ציפו מכולנו לעזור בסידור – להחזיר קונוסים, לקשור מחליקיים, וכדומה. ההורים התחילו לאבד סבלנות מהעיכובים, אז בסופו של דבר המדריכות אמרו לאמא שלי שהיא יכולה לאסוף אותי חצי שעה מאוחר יותר כי התנדבתי לעזור. לשאר הילדות אמרו למהר ולהתארגן.

זה לא הפריע לי – למען האמת, הן היו מאוד מנומסות וחמודות, ותפסתי סוג של את תפקיד הTeachers Pet. אבל עם הזמן, הדינמיקה השתנתה. בהתחלה סידרנו יחד. לאט לאט, הן עשו פחות ואמרו שהן עייפות מההדרכה כל היום וישבו בצד וריכלו ביניהן. בדיעבד, אני מבין שהן בחנו אותי והרחיבו בהדרגה את גבולות הציות שלי, כנראה אפילו לא בצורה מודעת מצידו תכלס.

תמיד היה עומס ליד הברזייה אחרי השיעור, אז הן ביקשו ממני לרדת מהקרח קצת לפני הזמן ולהכין מגש עם כוסות מים לשאר הבנות – “כי אני כל כך ג’נטלמן.” מה שהתחיל כטובה קטנה הפך לטקס פומבי. בסופו של דבר הן התחילו להכריז מול כל הקבוצה: “מתוק ( Sweety), צריך להזכיר לך לרדת מהקרח מוקדם? לא נרצה שהבנות יחכו למים, נכון?” את המגש השחור הרגיל מהקפטריה הן החליפו במגש ורוד ונוצץ וגדול יותר – “כדי שיכיל יותר כוסות” – כשעמדתי ליד הירידה מהקרח, ממתין בסבלנות.

בערך חצי שנה לאחר מכן קיבלנו תלבושות. הן נתנו לי בגד גוף ורוד – בדיוק כמו של שאר הילדות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התנגדתי באמת. נלחמתי בזה, אבל הן התעקשו שגם בנים לובשים בגד גוף. כשסירבתי ללבוש אותו, לא הורשיתי להשתתף באותו יום. בשבוע לאחר מכן הן הציגו לי “תלבושת גברית” חדשה, תוך הדגשה שהשקיעו מאמץ כדי למצוא משהו מתאים. אבל גם היא כללה פס ורוד ונוצץ בצד – עדין, אך נשי במובהק בדיעבד.

מאז ניסיתי להחליף בגדים מהר אחריי השיעור, לפני ששאר הילדות ירדו מהקרח. פעם אחת איחרתי, ואז שוב התפרצה המהומה ליד הברזייה. הן נזפו בי שלא הייתי שם עם המגש. מאותו רגע, נדרש ממני להישאר עם התלבושת בזמן הניקיון, ולהחליף בגדים רק לפני שאמא שלי הגיעה. דאגתי להחליף מהר ולא העזתי להגיד לאמא על כל זה, הייתי מובך מדי.

הן המשיכו לדחוף גבולות קטנים – הציעו לי לשים סרט שיער בגלל השיער הארוך שלי (כדי ש״לא יפריע לי לראות״), תיקנו את הדרך שבה החזרתי ציוד (תזהר על הגב שלך לא מתכופפים ככה! תקשור קשר יפה יותר כדי שיהיה קל יותר לפרוק בשיעור הבא), ועוד. אני בטוח שיש הרבה פרטים ששכחתי.

התבנית הזו חזרה על עצמה לאורך חיי. בחטיבת הביניים, מורה התעקשה שאשב משולב רגליים עם גב זקוף – למרות שלא דרשה זאת משום ילד אחר אבל כן העירה לבנות. בתיכון, חברה ביקשה ממני לעזור להגיש שתייה במסיבת יום ההולדת שלה, ושנגמר כולם נשארו קצת לסדר, נשאר רק לשטוף את הרצפה ואני קיבלתי את התפקיד שהיא לפתע נעלמה עם החבר שלה

ואני נשארתי עם המגב ביד

על הפער בין פנטזיה למציאות נכתב רבות, אך אלתרמן עשה זאת טוב מכולם.

הבחינה בידי מעשה היא מובילה כנראה את רוב האתר כאן. יותר נכון, מובילה את המיעוט האמיץ שעושה מעבר למקלדת.

הבחינה הזו מאפשרת לנו להפגיש בין הרגש המתעורר מכתיבה וקריאה, לבין זה של אשכרה להיות קשור על הברכיים עירום ומוצלף.

בכל מסגרת אחרת בחיים ה״רגילים״ הפער בין השאיפות למציאות אותנו חיים נקרא מרחב הכשלון.

בעולם הבידיאסם, הפער הזה טבעי. יש מקומות שאנחנו מכירים במרחק הזה כחשוב ושמחים שהוא שם, מגן עלינו. לעומת זאת יש מקומות שאנחנו רוצים לשבור אותו, להתגבר עליו, לצמצם אותו.

הרצון האדיר להתמסר למישהי מגיע בניגוד מוחלט לאורח חיים אותו אני חיי של עצמאות וחירות. השאלה היא איך מתגברים עליו מבלי לאבד את אני שלי.

״עוד חוזר הניגון״ פותח את ספר השירים של אלתרמן ״כוכבים בחוץ״ שהתפרסם ערב השואה, 1938

לפי חוקר הספרות דן לאור, במרכז השיר עומד העובר אורח, כמעין (עבד) נודד, שבכל מקום שאליו הוא מגיע הוא נושא את "הניגון", שממנו אינו יכול להיפרד. "עובר האורח מוצג בשיר כאדם נטול מחויבות אישית או חברתית... הטריטוריה שלו היא המרחבים הפתוחים והקסומים הנגלים לו בדרך. פה ושם הוא נוגע בעצמים שונים בכבשה, באיילת, מפעם לפעם הוא מתמכר ואף סוגד לדמויות ולמראות שנגלים לו מסביב - חורשה ירוקה ו"אשה בצחוקה". הדרך המוליכה את העבד־ההלך למפגשים עם היקום הסובב אותו". הגעגוע והשאיפה את הפשטות, ההתמסרות.

Roles reversed

מבר בפולין

חלפתי על פני בחורה די מבוגרת והיה לה פשוט הילה ששידרה I own the place.

לבושה בשמלת ערב ועקב ענק שאלוהים יודע איך היא מתפקדת בו, היא ישבה לה לבד בספסל מתכתבת בוואטסאפ בנינוחות.

משהו בה תפס אותי. אחז אותי. לא יכלתי להשתחרר מזה.

ידעתי שיש פה הזדמנות. הזדמנות לתת מעצמי, וקצת להחשף. לשכנע את עצמי שזה בסדר. זה בסדר להיות נשלט.

אחריי מה שהרגיש כמו שעתיים שאני אוגר אומץ, ניגשתי אליה.

בעודי ניגש אליה, אני תוהה לעצמי מה הדרך הנכונה.

הרי שאם הייתי ניגש לבחורה ונילית בת גילי, הייתי מנפח חזה ומשדר בעצמי I own the place. 

אך משהו שיכנע אותי שהדרך הנכונה דווקא כאן היא להגיע עם הזנב בין הרגליים ומבט חצי מושפל.

"סליחה גברתי?" שאלתי בהססנות

"כן ילד?" היא ענתה בחיוך יפיפה.

"אני X, נעים מאוד. רק רציתי לשאול אם

..

אם

אם חסר לך משהו כאן, אולי מים? גלידה?"

אני רואה שהמבט שלה מבולבל אז אני מסביר.

"אני מאוד אוהב לתת מעצמי למען נשים אחרות ולדאוג שהן יהיו מרוצות. ישבת פה לבד מחכה אז תהיתי אם יש דרך שאוכל להקל על היום שלך"

הינה שיא הלחץ. החששות עולות ולפתע הפרוף המבולבל הופך לחיוך ערמומי.

"האמת, שאני אשמח שתביא לי שייק מהמקס ברנר פה ממול. משהו פירותי."

היא עוצרת לשנייה ואני בא להגיב אך היא קוטעת את דבריי.

"וכדאי לך להזדרז, כי אני מחכה לדייט והוא אמור להגיע בכל רגע."

"ברור! אני רץ, תודה על ההזדמנות גברתי". האוזניים שלי עדיין מצלצלות ורותחות ואני בשוק מעצמי. ממה שעשיתי.

אני מסתובב ללכת והיא צועקת אחריי

"אם אני כבר לא אהיה פה, אתה מוזמן לחכות לי על הספסל הזה עד שאחזור".

כשחזרתי עם שייק וורדרד וקר, כבר מרחוק ראיתי שהיא כבר לא בספסל.

האדרנלין יורד שאני מגיע לספסל הנטוש לאט ועם מעט רוח במפרסים.

מתיישב עליו, וכמובן מחליט לחכות.

הגעתי עד לכאן, לא אחכה שהיא תסיים את הדייט?

השייק הקר והמתוק מתחיל לצבור טיפות זיעה על דופן הכוס, ואני מקפיד לשבת זקוף למקרה שהיא תגיע בכל רגע.

שעה עובר, ועוד שעה, והשייק הקר כבר לא כלכך קר.

כעבור שלוש וחצי שעות נטשתי. הלכתי הביתה.

וכל מה שאני מצליח לחשוב זה.

מה היה קורה לו הייתי מחכה עוד? 

לרוב, הוא מחפש חופש.

הוא מחפש לטייל. להיות חופשי. שלא יגידו לו מה לעשות.

אני?

כשאני אשתחרר, אני אעבור לכלא הרבה יותר כובל.

כלא של בחורה שאני מעריץ.

אמצא עבודה במשרה חלקית וגמישה, כך שאוכל להיות פנוי לכל בקשותיה.

אקנה אוטו, שאהיה זמין בדקת קריאה.

את משכורתי? שרוב המשוחררים מחפשים לחסוך לטיול, אני אקנה בזה פרחים לסלון בביתה וקפה שתפקח את עינייה.

אהיה כלכך פנוי, שהיא תרגיש בנוח לבקש גם "שטויות".

הלוז שלי יוגדר לפי הלוז שלה. וכך אהיה זמין מתי שהיא תרצה.

אם אזכה, היא תרשה לי לישון במלונה בביתה. אם אזכה עוד יותר, אשן לרגליה.

אך מה שבטוח, זה שעליי היא תוכל לסמוך.

אעזור לה עם העסק שלה, אבשל, אנקה, אדאג לקניות בסופר, אאסוף את הדואר.

בתקווה, היא תרצה לבלות איתי גם מדי פעם בתל אביב. וכשהיא לא תרצה, אדאג שהיא תהנה הכי שאפשר עם מי שהיא כן רוצה לבלות

לא משנה במה זה כרוך.

כשהיא תארח חברים, אדאג לכיבוד ושתייה שותפת. וכמובן שהכל ישאר נקי ומסודר אחרי.

כשהיא תרצה שאסיע אותה, אסיע אותה. כשהיא תעדיף ליסוע ברכבה, אסע לתל אביב לפני פגישות שלה בשביל לתפוס ולשמור לה על חנייה.

כי ממש לא מגיע לה לבזבז זמן על לחפש חנייה.

היא אף פעם לא תרטב, כי תמיד יהיה לי מטרייה בהישג יד.

לא יהיה לה קר, כי תמיד יהיה לי בגד טרמי שלה בהישג יד.

לא יגמר לה הסוללה בטלפון, כי תמיד יהיה לי סוללת גיבוי.

היא לא תיהיה רעבה, כי תמיד יהיה לי פרי לנשנוש.

אלמד את ליבת העיסוק שלה. בללמוד אני טוב. אתמקצע כמה שאפשר ואשקיע את הזמן שאני לא בנוכחותה בללמוד איך אני יכול לעזור לה גם בעבודת היום יום.

בין אם זה טפסים, סיכומים, בירוקרטיה, קלדן, ניהול שותפיי עובודה, ועוד, זה קטן עליי :)

אהיה שילוב מושלם של מזכירה, עוזר אישי, ועבד.

וכשלא יהיה לה שימוש אליי, ואהיה חסר מעש, אשאר כבול אל המלונה. מחכה. סבלני. מצפה. ומעריץ.

לביטוי הזה יש קונוטציה כל-כך שלילית בחברה שלנו.

לא פעם שחבר מספר על מישהי שהוא הכיר, הוא פוסל אותה על זה שהיא נראת high maintenance.

לדעתי, זה לא חסרון.

זה יתרון.

יש נשים שמגיע להן ישקיעו בהן את ה100 אחוז כל הזמן. זו עבודה קשה, מתמדת, שאין לה סוף. אבל היא חשובה מכל.

מגיע להן שיקחו אותן למקומות מגניבים.

לטיולים כיפיים.

שיזכרו איזה אוכל הן אוהבות ואיזה לא.

שיגידו בנוח לבקש עזרה בכל עניין.

שיחמיאו להן יום יום על אותה שמלה.

שיסתובבו איתן בקניון, גם אם זה שיעמום אטומי.

שיפציצו במתנת יום ההולדת

ועוד כל-כך הרבה...

אני מאחל לעצמי, ולכל הגברים, שהפרטנר שלהם תדרוש הרבה, ותמיד.

ואני? אני כדור מוטיבציה שמחכה למימוש :)

אני לא נהג מונית.

אבל שהיא חוזרת מאוחר והרכבת שלה מתל אביב מאחרת, אני אסע את כל פקקי תל אביב על ז'בוטינסקי ואחרי אזה אסיע אותה הביתה בשרון רק בשביל לחסוך לה קצת זמן ולתת לה עוד חצי שעה להרגע בבית.

מיותר לציין שבדרך קניתי שוקו חום, המשקה האהוב עליה.

לא כי אני עבד הסעות, אלה כי היא המלכה שלי ואעשה הכל בשבילה.

"I guess I've been waiting so long I'm looking for perfection. That makes it tough." [Said Midori]

"Waiting for the perfect love?" [Said Wantabe]

"No, even I know better than that. I'm looking for selfishness. Perfect selfishness. Like, say I tell you I want to eat strawberry shortbread.And you stop everything you're doing and run out and buy it for me. And you come back out of breath and get down on your knees and hold this strawberry shortbread out to me. And I say I don't want it any more and throw it out of the window. That's what I'm looking for."

"I'm not sure that has anything to do with love," I said with some amazement.

"It does," she said. "You just don't know it. There are times in a girl's life when things like that are incredibly important."

"Things like throwing strawberry shortbread out of the window?"

"Exactly. And when I do it, I want the man to apologize to me: "Now I see, Midori. What a fool I've been! I should have known that you would lose your desire for strawberry shortbread. I have all the intelligence and sensitivity of a piece of donkey shit. To make it up to you, I'll go out and buy you something else. What would you like? Chocolate mousse? Cheesecake?"'

"So then what?"

"So then I'd give him all the love he deserves for what he's done."

"Sounds crazy to me."

"Well, to me, that's what love is. Not that anyone can understand me,though." Midori gave her head a little shake against my shoulder. "For a certain kind of person, love begins from something tiny or silly. From something like that or it doesn't begin at all."

Norwegian Wood by Haruki Murakami

Page 110

אחרי יומיים של אינסוף הליכה ברחובות עיר אירופאית, הרגליים כואבות.

מאוד כואבות.

והדבר היחיד שעובר לי בראש, זה כמה חבל שאין פה בחורה שאני מעריץ כדי שאוכל לעשות לה מסג' ברגליים.

כי שכואב לי, אני מיד חושב על עם כואב לה.

לה, אסור שיכאב. אם הייתי יכול, הייתי לוקח את כל הכאב אלי.

אבל אי אפשר, אז נותר רק לקוות שאוכל לעזור, להקל, ולעשות נעים.

לעשות לה חיים טיפה יותר טובים.

 וכך אוכל לקחת אותה ממצב כזה: 

למצב כזה: 

נ.ב. : אני שונא את הכלוב על זה שאין אפשר יותר להעלות gif בלי מנוי :(