על הפער בין פנטזיה למציאות נכתב רבות, אך אלתרמן עשה זאת טוב מכולם.
הבחינה בידי מעשה היא מובילה כנראה את רוב האתר כאן. יותר נכון, מובילה את המיעוט האמיץ שעושה מעבר למקלדת.
הבחינה הזו מאפשרת לנו להפגיש בין הרגש המתעורר מכתיבה וקריאה, לבין זה של אשכרה להיות קשור על הברכיים עירום ומוצלף.
בכל מסגרת אחרת בחיים ה״רגילים״ הפער בין השאיפות למציאות אותנו חיים נקרא מרחב הכשלון.
בעולם הבידיאסם, הפער הזה טבעי. יש מקומות שאנחנו מכירים במרחק הזה כחשוב ושמחים שהוא שם, מגן עלינו. לעומת זאת יש מקומות שאנחנו רוצים לשבור אותו, להתגבר עליו, לצמצם אותו.
הרצון האדיר להתמסר למישהי מגיע בניגוד מוחלט לאורח חיים אותו אני חיי של עצמאות וחירות. השאלה היא איך מתגברים עליו מבלי לאבד את אני שלי.
״עוד חוזר הניגון״ פותח את ספר השירים של אלתרמן ״כוכבים בחוץ״ שהתפרסם ערב השואה, 1938
לפי חוקר הספרות דן לאור, במרכז השיר עומד העובר אורח, כמעין (עבד) נודד, שבכל מקום שאליו הוא מגיע הוא נושא את "הניגון", שממנו אינו יכול להיפרד. "עובר האורח מוצג בשיר כאדם נטול מחויבות אישית או חברתית... הטריטוריה שלו היא המרחבים הפתוחים והקסומים הנגלים לו בדרך. פה ושם הוא נוגע בעצמים שונים בכבשה, באיילת, מפעם לפעם הוא מתמכר ואף סוגד לדמויות ולמראות שנגלים לו מסביב - חורשה ירוקה ו"אשה בצחוקה". הדרך המוליכה את העבד־ההלך למפגשים עם היקום הסובב אותו". הגעגוע והשאיפה את הפשטות, ההתמסרות.
