ערב, שמלה שחורה ואודם עז, אני מסתובבת ברמת גן ומחפשת את הטרמפ שלי אי שם בצומת.
באוטו היא יושבת, לוק של טבעונית ששונאת טיפוח, משקפיים גדולים, תלתלים קצרים וג'ינס.
מעולם לא "עפתי" עליה, חברה של חברים.
לעתים הייתה נכנסת לעדשת המצלמה שלהם והייתי כועסת שאני לא שם. גנבת.
שעה וחצי נסיעה שהשם ישמור, עכשיו מה?
היא פתחה במשפט שהיא שונאת חתונות, אני גם (אולי קצת),
ודיברנו, בעיקר אני, על העבודה המשותפת, על בני זוג. היא כל כך רצתה לשמוע אותי שזה נגע בי, למה לה?
היא בכלל לא מכירה אותי ואני לא הכי מחבבת אותה,
התביישתי בעצמי. ודיברתי. כמו מעיין שופע, דיברתי על מה שהוא השאיר בי, על העתיד, על החוסר, על האכזבה והשבר ממסלול החיים. כמעט בכיתי כשהיא חיבקה אותי בהמתנה לחופה, אני לא באמת שונאת חתונות.
הסיפור שלה מטורף, לא שלי, אבל היא חיכתה לשמוע אותי.
על בן זוגה החדש אחרי עשר שנות זוגיות חולה אמרה את מה ששינה אותי לנצח: "לא יכולנו שלא להיפגש". הרגשתי כבוד גדול ללחוץ לו את היד, הדת לא מנעה אותו ממני.
חיבקתי אותה חזק בסוף אותו ערב קוסמי.
הרבה פעמים ביקשתי סימנים וקיבלתי מחוות קטנות,
אבל המפגש הזה היה לי כשלושה פסי צבע ענקיים באמצע הדרך. השלמות שלה עם עצמה הפגישה אותי שוב עם עצמי. נשמתי עמוק כמו אז בשביל. אני בדרך הנכונה.
מוקדש לש.
אישה נדירה, מלאכית באמצע הדרך.
