פעם הייתה לי מן מחשבה שכזו שאם אתאמץ מספיק, אמצא מישהו לאהוב אותו ואצא מכאן.
קו המחשבה הזה הביא לכך שרשמתי שיא של שורות פתיחה בצ'ט, ושברתי שיא של מפגשי הכרות ייחודיים, מפיקניק לילה בשדה תותים ועד מסעדה ויאטנמית במנהטן.
50 דייטים ראשונים. כמה קשרים קצרצרים. אהבה אחת. שברון לב אחד. התמכרות לאתר.
אני לא יודעת למה אני ממשיכה לנסות בכח להנחית עליי אתגרים. לאותו המישהו שיאמר לי דברים שלא אמרו לי בעבר. לזיקוקים. להצליח איתו במשברים. להיות שלמה. מאושרת.
זה לא קורה.
אמרתי זאת בעבר מתוך תסכול, היום אני אומרת את זה מתוך שלמות עם המצב.
אם אני אכיר עכשיו ואתאהב עד כלות, החלל שבי ידהה ויום אחד אקום ואבין שאני לא מאושרת.
אני לא בנויה להתאהב כרגע ולכל מה שמתחת לזה.
אם פגעתי כאן באנשים על חשבון הלמידה שלי אני מתנצלת. זה לרגע לא היה במודע.
אני מודה לאל שלא כל הדייטים כאן צלחו, אבל כיף שנשארנו ידידים. אני שמחה שהייתי לכם ונילית מדי, כי זה גרם לי להבין שאני אחיה את החלום שיהיה לכם בלילות.
אני אסירת תודה שאין לי חיים משותפים עם מנהל גדול על אדמת עשירים, כי אז הייתי אומרת קדיש לחלומות, והייתי מסיימת כמו יובל המובטלת מבית הספר, אמא לשלושה, אשתו של יהלומן.
אני שמחה שהבנתי עכשיו את מה שהרבה מבינים רק אחרי הגירושים, שתואר שני באירופה הרבה יותר מעניין מבארץ ושהדירה הזאת שכורה.
אולי דווקא את הדירה הייתי שומרת.
להתראות