ולפעמים (באמת) המציאות עולה על כל דמיון

"מתי מסיים לעבוד מחר?" הודעה כל כך שגרתית לכאורה, כל כך תמימה וסתמית. בדרך כלל זה אכן כך, אבל לא במקרה שלנו. הטקסט הקצרצר הזה מכיל בתוכו את תמצית חיי בשנים האחרונות, ה"שאלה" הזו היא לא ממש שאלה, היא יותר הוראה, הוראה לסיים מחר מוקדם לעבוד בכדי שאשתי תוכל לצאת לבלות בערב.
מרגע שקראתי את ההודעה אני חושב רק עליו, מנסה לנחש מיהו אותו בר מזל, מנסה לדמיין איך הוא נראה והיכן ואיך נפגשו. במה הוא עובד, האם נשוי, האם הזין שלו גדול. האם הוא מודע לעובדה שבזמן שהוא יתכונן מחר למפגש עם אשתי, אני אהיה שם, מושפל ותוהה היכן טעיתי, עסוק בלמרוח אותה בקרם גוף בניחוח אקזוטי עדין, כזה שצריך להתקרב ממש קרוב בכדי להריח אותו. קרוב מדי, קרוב עד כדי כך שכשהיא תחזור לבית, אני אוכל להריח את ריח הבושם שלו (לא רק).
לאחר מס' שעות מעז לבקש ממנה לשלוח תמונה שלו, היא לא מסכימה, היא אף פעם לא מסכימה לשלוח לי תמונה לפני שהיא נפגשת עם מישהו. לאחר מכן, תלוי במצב הרוח שלה.
אני מתחנן אליה תמיד שתדאג לי לתמונות שלה נדפקת, יש לה מלא תמונות כאלו, היא לא מוכנה להראות לי כי הם לא מרשים לה, זה מטריף אותי!! לעיתים נדירות, היא מפתיעה אותי ושולחת לי אחת, ככה סתם באמצע היום, כשאני בעבודה. אני יודע שהיא נהנית לשמוע תוך מס' דקות שאוננתי על התמונה והשפרצתי כמו ילד מתבגר, למרות שהיא תמיד רושמת לי שאני מגעיל אותה ושאני כל כך אפס שזה מחרמן אותי.
"נו", היא מתזכרת אותי שעוד לא עניתי לה מתי מסיים לעבוד מחר.
"מתי שתרצי אהובתי, מתי שתרצי" עניתי.
"יפה", היא שולחת. למרות שמדובר בהודעת טקטס, ניתן להבחין בנימת ההתנשאות שלה.
מרגע זה, הופך היום שלי ל"יום שלפני"...