אם תבוא,
סביר להניח שהפנים שלי יהיו אדומות כל כך שלרגע תתבלבל ביני לבין גמבה טרייה.
יהיה לך ממש קשה לדבר איתי ותצטרך להתאמץ כדי לדובב.
ואני אצחקק כל שנייה כמו ילדה מטופשת והחזה שלי יעלה וירד במהירות של ריצת אלפיים. ואתה תגיד לי להסתכל לך בעיניים, כדי להסתכל לתוכי, להכיר אותי, להבין, ואני ארים לאט לאט את המבט, אשתהה טיפה על השפתיים היפות שלך, אלקק את שפתיי שלי, ובסוף, בקליק של העיניים שלנו אני אחייך חיוך מבויש ואשים ידיים על הפנים ממבוכה מרה.
אתה תזיז את השיער מהפנים שלי אל מאחוריי מהאוזן בליטוף קצר ותחייך חיוך מבין.
לא אמרתי שאני קלה להשגה.
האמת שלגמריי להפך.
יחסי האנוש שלי והיכרויות עם אנשים נגמרו איי שם בכיתה ז'. בכתיבה במחשב אני אלופה, אבל כשזה נוגע פנים אל פנים, אני מוגבלת. ככה זה ילדים שעשו עליהם חרם, איפשהו הם נדפקו לתמיד.
אני מקווה שזה יהיה שווה את המאמץ בסוף.