כשתמונה שלה מופיעה משום מקום, באיזו רשת חברתית, ופתאם אני נזכר בה. נראית כל כך מאושרת עם הבן הזוג החדש ועם מה שלא קורה בחיים שלה. ואני יודע שכמו כולם ברשתות החברתיות, ההווה שהיא מציגה עכשיו בפני כל העולם הוא אולי בסך הכל אשליה, אבל זה לא משנה לי, כי מה שאני חושב עליו כרגע זה דוקא העבר. איך לא אמרתי לה שאני אוהב אותה. ואם אמרתי לה, אז כנראה שלא אמרתי מספיק חזק. לא אמרתי מה אני רוצה, ולא נלחמתי על מה שאני רוצה. ולכן היא תמיד תהיה זכרון קצת מתוק אבל בעיקר מר מאד של חרטה ותחושות אשמה. וזה לא מרפה ממני.
אז אני מנסה לחשוב איך לתעל את המחשבות האלה למשהו אחר. והמוח הדפוק שלי כבר יודע שלקחת את זה למקום של פורקן מיני יהיה הכי מהיר כדי לקחת שליטה על המחשבות האלה ולנטרל את הכאב.
אז העונש שלי יהיה לגעת בעצמי בזמן שאני מסתכל על התמונות שלה. התמונות שבהן היא הכי מאושרת זה הכי טוב, הכי כואב. ואולי לקחת את זה שלב קדימה, ולהתעמק בתמונה שלה עם הבן זוג. כן, שניהם בבגדי ים, יפים ושזופים, על איזה חוף ים אקזוטי. והמוח הדפוק שלי מעמיד לי את הזין. אין על כאב מנטלי. פי אלף יותר טוב מכאב פיזי.
ולמה בכלל שיהיה מותר לי לגעת בזין שלי? אני ראוי לזה? אז הזין שלי חוזר לבוקסר הצמודים. ואני מתהפך על הבטן, הזין בתחתונים וצמוד אל הבטן כלפי מעלה. אני מציב את הפלאפון עם התמונה שלהם מולי, מפסק רגליים ואוחז בקצוות המיטה עם הידיים, לא נוגע בזין, מביט בתמונה ומניע את הגוף שלי מעלה ומטה כנגד המיטה בתנוחת grinding. וככל שאני מגביר קצב, ותחושת החרמנות גוברת, גם הפנטזיות מתרוצצות אל מול התמונה שלה איתו. לפעמים אני הקקהולד שלהם, לפעמים היא סתם צוחקת עלי ומורה לי להמשיך. וברגע של התמסרות להנאה הפיזית, אני גומר בתחתונים באופן בלתי רצוני.
זורק את התחתונים המלוכלכים לכביסה, מתקלח ואפשר להמשיך את סדר היום בראש נקי.