אהבת עצמי: התמסרות וכניעה לאני הפנימי שלי

שימו לב לכתבה הזאת של יובל אביבי בעיתון הארץ - "המשמעויות הרוחניות של לחיצת היד שלא קרתה באולימפיאדה". באווירת האולימפיאדה, הוא מנתח שם את לחיצת היד שלא קרתה בין איסלאם אל־שהאבי לאורי ששון. אבל יש לו שם כמה פסקאות, שהניואנסים הארוטיים שבהן, לדעתי היו הרבה מעבר לרמיזה (כמובן, הכל בעיני המתבונן 😄 ). הכתבה נמצאת כאן: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3041015 

בפרט, מצאתי שם כמה אימרות כמאד רלוונטיות לקהילת ה-BDSM (לפי הסיפורים שלכן/ם). לנתח אותן מנקודת מבט של יחסי שליטה/ סאדו-מאזו, זה כל כך מובן מאליו, עד שהפרשנות שלי כאן ממש מיותרת. על כן, אחדול ואשאיר זאת לכן/ם (למשל, "דפיקה עם כף היד שלוש פעמים על כתף היריב" כאנלוגיה ל"מילת בטחון", וכו'). 

[פינת האמ;לק:] אני מצטט כאן את הפסקאות הרלוונטיות בכתבה למען העצלנים מביניכם/ן או בשביל פשוטי-העם שאין להם מנוי להארץ (אני צוחק. תרגעו):

"אני שוכב על המזרן, על הגב, הברכיים שלי מכופפות, כדי למנוע מהגבר המזיע ששרוע בכבדות על החזה שלי להתיישב עלי. יד אחת שלו מתחת לעורף שלי, אחוזה יד ביד עם ידו השנייה במה שמכונה Gable Grip. את האמה של היד השנייה, לפי כל הסימנים, הגבר המזיע שעלי מנסה להחדיר לתוך הגרוגרת שלי. החדר מתחיל להחשיך, בעין שמאל מופיעים ניצוצות קטנים, והקולות מסביבי הופכים פתאום למתכתיים ורובוטיים. החמצן אוזל לי. אני מבין שהסוף קרוב — ודופק עם כף היד שלי שלוש פעמים על הכתף שלו. הוא משחרר מיד את האחיזה, רוכן מודאג לצדי, מניח יד על החזה שלי. אני מתנשם בכבדות ומסמן Thumbs Up קטן, שיידע שלא מתתי, ואז מצליח להתרומם. אנחנו לוחצים יד בהתלהבות. אחר כך, למעשה, אנחנו מתחבקים בהתרגשות, דופקים גם איזו קידה קטנה, ושוב מתחבקים. טוב, זה היה מדהים, מה שעברנו יחד.

אם למדתי משהו בזמן הקצר שאני עושה BJJ (ג'יו ג'יטסו ברזילאי), זה שאם אתם רוצים באמת להכיר מישהו — עזבו להכיר אותו, לאהוב אותו — תתגלגלו איתו על המזרן באחת מאמנויות הלחימה ששייכות לקטגוריית הגרפלינג — ג'ודו, היאבקות, סמבו, BJJ או כל שאר האמנויות שלא עוסקות באגרופים ובבעיטות (קטגוריית הסטרייקינג), אלא בהטלה של היריב לקרקע והכנעתו באמצעות בריחים וחניקות. יש אינטימיות שבירה שנרקמת בין שני אנשים שמתגלגלים על הרצפה במה שמהצד נראה בוודאי כמו רצף של תנועות חסרות היגיון ופשר, וכל אחד מהם מנסה לגרום לשני להבין שעדיף לו לדפוק על המזרן כדי שהכאב ייפסק. אתה חייב להיות קרוב ליריב, לחבק אותו, לא לשחרר. הזיעה שלו מטפטפת לך לעיניים, לפה. אתה שוכב עליו והוא עליך, מממשים זה את איברו של זה, מחפשים נקודות תורפה בגוף. ובניגוד לאמנויות לחימה אחרות — אם השעון לא יצפצף ויכריז על סיום הסיבוב, לאחד מכם יהיו את החיים של האחר בידיים שלו.

[...]

אבל לאחרים בקהילת הגרפלינג העולמית התקרית הזאת נגעה בנקודה רגישה אחרת: לא בדיוק שבירה של כללי האתיקה, אלא פריצת המסגרת הרוחנית של אמנויות הלחימה האלה. מבחינה אתית, הצופים צעקו לאל־שהאבי בוז, הוא ננזף וגורש מהאולימפיאדה בבושת פנים. מבחינה רוחנית, עבורי, כמי שעוסק בגרפלינג, לחיצת היד של הסוף (וכאמור, לרוב חיבוקים והתנהגות רגשנית בהרבה) היא קריטית, היא תוחמת את האירוע ומזכירה שמה שנראה כמו מאבק כלל בעצם התעלות רוחנית בזכות מאמץ פיזי משותף ועדין שכוללת את הבחירה לא להרוג מישהו הנתון לחסדיך, או הידיעה שהיית נתון לחסדי מישהו והוא נמנע מכך. אל־שהאבי פירק את זה.

הסטריליות של הקרב לא נובעת מכך שאסור להכניס אליו פוליטיקה או שחובה להפגין כבוד ורוח ספורטיבית. אי אפשר שלא להכניס פוליטיקה לספורט — לאולימפיאדה מעצם קיומה יש משמעויות פוליטיות. וכבוד, זה באמת עניין חמקמק למדי ולא מוגדר מספיק טוב. אבל בקרב גרפלינג, תוך דקות ספורות, מתארגנת לה מערכת יחסים שלמה בין שני אנשים שלפני רגע היו, יכול להיות, זרים מוחלטים. הם מתחפרים זה בגופו של האחר, מתפלשים זה בזיעתו של האחר, לשים בבשר, חשים את הקושי של היריב, את הנשימה הכבדה שלו, יודעים בדיוק מה החולשות והעוצמות שלו. זה חלק מתחושת ההתעלות, ולמי שחווה את זה, המחשבה שהאהוב הזה יסרב ללחוץ לך את היד אחר כך עשויה להיות בלתי נסבלת.

(ההדגשות שלי).