פומיקי פה, פומיקי שם

כשגרגמל נרדם על הספה בסלון, אני יכולה לרקוד במעגלים מסביב לשולחן וכלום לא יעיר אותו.
כשהרכבנו מחדש את הדירה שלנו, הוא בחר את הספה הזאת, ובאופן טבעי, יש עליה את השקע שלו ואת השקע שלי. השקע שלו ארוך והשקע שלי עמוק וקטן.
אני הכי מדוכאת כשהוא נרדם על הספה בסלון. אז הוא ממש לידי, מחייך בשנתו כשאני נוגעת בו, אבל לא מתעורר. אבל גם בשנתו - שלי.
בחמש עשרה שנים האחרונות, הוא מלווה אותי בנאמנות. בודק את הבחורים שאני יוצאת אתם, מציל אותי מהשפלות פומביות, משחרר שרירים תפוסים, כאבי לב. אף פעם לא חשב שאוכל להיות שלו.
בשבועות האחרונים, אנחנו מתערים לאט בעולם הבדסמ, מדברים, בוחנים.
זה קטע קטן על אפשרויות. על הרשאה (התרגום היחיד שמצאתי).
מי שמכיר אותי, בחיי האמיתיים ובכלל, יודע שאני לא אדם כנוע. אני דעתנית, חצופה, מתגרה ומאתגרת, איש בחיי לא יכול לדמיין אותי סופגת הלקאה בשקט. באופן טבעי, הייתי רוב חיי לבד.
גברים שמצאו בי עניין, מצאו בי תכונות אינספור לשנות, להתאים לעצמם. תמיד התנגדתי.
גרגמל לקח אותי כמו שאני, הרשה לי, אפשר לי, נתן לי את המרחבים להשתולל בהם, שמח בי כפי שאני.
אחרי שנתיים כמעט של להיות אני, בלי להתנצל, בלי להסתיר, בלי להגביל, ביקשתי גם אני לתת לו משהו בחזרה משהו שישמח, שיראה את אהבתי
אני נותנת לו אותי, גוף ונפש ולעשות כרצונו.
אני סומכת על רצונו.
וגם על זה שהוא לא קורא את הבלוג שלי.
בקרוב אעיר אותו, בנשיקה על המצח ואולי כוס קפה, אחרי שאטייל עם הכלבה.
יש שקט בלהיות שייך למישהו, מישהו שאוהב ומקשיב ומבין, ומתעקש להבין כשהוא לא.
גרגמל שלי
אני אוהבת אותך.