פומיקי פה, פומיקי שם

כשאת אפס, נדמה שרק דברים רעים באים אליך. את לא יכולה לראות מעבר.
כשמישהו אומר "קשה לי" או "אני לא יודע", אז את שומעת "לא".
כששולחים לך הצעת עבודה ואת הנמענת היחידה לה, את חושבת "הם בטח שלחו את זה לכולם, אחד אחד..."
וכשמישהו אומר "אני חושב שאת מוכשרת, בואי ונהיה שותפים" את שואלת את עצמך איך שוב עלו על זה שאפשר לנצל אותך, ולא שומעת בכלל את המציאות.
כשאת אפס, את מחייגת ושומעת את הקו בצד השני מצלצל, ולא מצפה שיענו. כשעונים את מופתעת, ולרגע שוכחת מה רצית להגיד.

כשאת מאה, דברים נראים אחרת, ואת שוכחת לחלוטין שפעם היית אפס, נדמה לך שתמיד היית ותהיי מאה, ושיזדיינו כולם.

יש שקוראים לזה מאניה דיפרסיה. לי זה נראה טבעי.