פומיקי פה, פומיקי שם

רק אחרי שהוא קדח את החורים, והתקין את השאקלים, וזז אחורה, יכולתי לראות כמה אני עקומה.
הלילה אני ישנה בכלבייה, ליד המחשב.
בשישי דיברנו על קילורים. אני יודעת שעוד לא הרווחתי את הקולר שלי כסאבית שלו, אבל אני כבר לא מופתעת כשאני מקבלת ספנקינג כך באמצע החיים.
כמה טוב שזה עושה לנו, העולם הזה, האנשים.

בשישי, מחוברת לצלב, סוף סוף מגלה את שדיי בפני אחרים, הפרט היחיד שאני מתגאה בו, עם או בלי סיבה, בגופי, הוא פתאום הוציא את שוט הרמאות שלי, שוט היומולדת ששימש אותנו בעבר, ושלא חטפתי ממנו שנים.
האמת? רעדתי. המחשבה על השוט הזה, שהזמנתי מראש, אכזרי היום כמו שהיה ביום שקיבלתי אותו לידיי, הפחידה אותי.
אחרי הקרופ, והשוט הרך, והמכות היבשות, לקבל בשוט הזה?! מעשה ידיו של Tיפוס להתפאר, מעולם לא נועד לפאר את גופי. ובאותו רגע, בידיו של גרגמל האהוב שלי, פחדתי.
פחדתי כי שמעתי אותו צוחק. (לא את השוט , את גרגמל)
אבל ספרתי עד 10, והחזקתי את הכל עמוק בפנים.
ואחרי העשירית הוא שאל אותי, "את מוכנה לגראנד-פינאלה?" ואני התחלתי לבכות.
בכיתי את כל הדברים המרושעים שהחזקתי בבטן שנתיים
בכיתי בשקט בשקט, שהאורחים לא ישמעו.
אבל גרגמל שמע, ובתנופה אדירה הכה בי ביד פתוחה ומצליפה, כי יד זאת אהבה בעייני, ואני המשכתי לבכות. שוחררתי מהצלב, לפנק את עצמי ברצפה קרה, לא לפני שעברתי סיבוב ביקורת, לראות אם ישבני נשא חן, סימנים והכל.
היה כיף, צולמתי בבוקר לשם השוואה, ונגלה כי הפעם סומנתי יותר.
רק דברים טובים קורים לי מאז שהגיע אביב.