פומיקי פה, פומיקי שם

סבלנות הוא אומר לי, סבלנות.
לא התכונה הבולטת ביותר שלי, שדון נודניק שכמוני. כשהייתי קטנה, הייתי שוכבת במיטה ומחכה שיגיע כבר מחר. היום, לפעמים כשמתחיל הבוקר, אני מזכירה לעצמי שהיום יעבור בין אם ארצה ובין אם לא, והכי טוב פשוט לשמוח, כי הזמן - לא משנה לא איך אני מקבלת את זה.
אבל הכי גרוע, זאת סבלנות למשהו שלא ידוע מתי יקרה, מתי יבוא.
היום הסבלנות שלי עומדת במבחן גדול. מחכה למחר, למסיבה, אבל גם לפרס שלי, הקייטנה שקיבלתי מאדוני, ושצריכה תיאומים מתיאומים שונים.
סבלנות, הוא אומר לי, יהיה השיעור הראשון שלך בסיפור הזה, את תלמדי שלא את קובעת את החוקים, ובניגוד למה שאת חושבת, אני שולט גם בזמן.

אני בכלל לא חושבת שגברים מבינים את הקונספט של "זמן". (שוב את חושבת בלי רשות?!)
גברים מבינים מרחב. הם מבינים את החלל הזה שקיים בין נקודה A לנקודה B. הם מבינים מה ההבדל בין 30 ל7 ס"מ. אבל זמן הם לא באמת מבינים. יקומו הקפצנים ויגידו - "לא מבינים זמן? מבינים יופי, תשכבי פעם 8 שעות במארב ותראי מה זה" אבל גם בסיטואציה כזאת, הם לא מבינים זמן. הם מבינים את הגוף, יכולים למדוד את השינויים בו (מרחב) יכולים למדוד את הזמן שעובר בדברים קונקרטיים מוחשיים.
נשים מבינות זמן. הן מבינות את האמורפי והלא מוחשי בזמן. את צניחת הגוף ואת ההמתנה ואת הציפיה ואת הגעגועים. הן לא יכולות ממש למדוד את זה, כי מרחב זה הריאלם הגברי, וזה ממש לא קשור, אבל הן מבינות זמן.

כשגבר שולט בזמן שלי, הוא שולט בהרבה אספקטים שלי שהוא לא מבין, שהוא לא יכול לראות.
ואז אני צריכה ללמוד סבלנות.
לפעמים אני חושדת, שגרגמל שונא דרדסים.