פומיקי פה, פומיקי שם

היום אימא שלי, בסלוני ההפוך, עם הרגליים למעלה, בטון החותך והתקיף שלה אמרה: "פומיקי, אתם לא צריכים ללכת. תגידו שאתם לא הולכים."
בשלווה עניתי לה: "אני אשאל את גרגמל והוא יחליט".
"מה פתאום?!" הסתערה עליי, "אין לך דעות משל עצמך, אין לך מה להגיד?!"
אמא יקרה, חשבתי לעצמי, בתוך מי שהוציאה אותי מהרחם שלה, את יודעת שדעות היו לי עוד לפני שהיו מילים.
"אני אומר לו את דעתי, והוא יחליט" אמרתי.
"אני לא מבינה את זה" היא לא הבינה "אי אפשר לשבת ולהחליט ביחד, להקשיב למה שיש לכל אחד להגיד ואז להחליט?! למה הוא מחליט?!"
"כי ככה אני רוצה" עניתי לה.

היה משהו אירוני בכל השיחה הזאת. אימא שלי מעולם לא היתה אדם שיושב יחד ומחליט. כלומר, ההחלטה מתקימת, אצלה, ואז יושבים ומשכנעים. אחרי שאימא כבר החליטה, אין מקום לשינוי. אבל אני חושבת שהיא שונאת את זה, שאני נותנת לפושטק הזה להחליט בשבילי, בשבילנו. מוזר, כל החיים אמרה לי להיות יותר רכה, פשרנית, פחות נוקשה עם הגברים המתחלפים שלי, ועכשיו, מה פתאום שהוא יחליט.
עוד אירוניה דקה, בכך שהוא מחליט, כי כך אני רוצה. נשמע משונה, ההחלטה היא שלו, כי אני בחרתי בזה. הבלוג הזה אולי המקום היחיד שבו (אולי) לא צריך להסביר את זה.

אחרי כמה דקות, דקר אותה משהו בגב. היא התרוממה ושלפה את הקרופ, ואחריו את השוט, ושאלה "מה זה, יש לכם סאדו מאזו פה?"
לא ידעתי מה לענות. הלם. לא חשבתי בחיים שאימא שלי בכלל יודעת מה זה.
"לא, מישהו שכח את זה פה, זה של סוסים"
היא לא קנתה את זה, אבל לא אמרה כלום.
אחרי כמה רגעים, חזרה לרכוב עליי עם דברים שלא מוצאים חן בעיני, ואולי בפעם הראשונה יכולתי להגיד לה, "אימא, אני לא רוצה את מה שאת רצית. אני אפילו לא רוצה את מה שאת רוצה בשבילי."
אז מה את רוצה? אל תעני לי במה לא, תעני לי במה כן.
זה לא צריך לשנות לך מה שאני כן רוצה. זה לא העניין שלך. זה לא משנה לומר לך דברים שאני בעצמי עוד לא יודעת. אני רק יודעת שהנה, אמרתי, לא רוצה. וזה צריך להספיק, לפחות לשלב זה של שיחתנו.
היא השתתקה. הפעם לא אמרה כמו תמיד "אני רק רוצה שתהיי מאושרת" כמו שהיתה אומרת לי לפני גרגמל, ולפעמים מוסיפה, "שתמצאי לך מישהו טוב". הפעם היא לא אמרה דבר.
האם זה כיוון שראתה כבר שאני מאושרת? האם זה בגלל שגילתה סוף סוף שהאושר שלי והאושר שלה הם שני דברים שונים? האם התיאשה?
חיכיתי קצת, ואז שלפתי את היצירה האחרונה שלי. הקראתי לה אותה, והיא נאנחה בהנאה, ושניה לפני שחזרה לומר לי על כמה שאני צריכה לעשות עם זה משהו, וכמה שאני מבזבזת את הזמן, יכולתי לראות את השניה הזאת של הגאוה בי, על שיצרתי משהו שהיא לא לגמרי הבינה, אבל יכלה לראות כמה הוא מצוין.
אבל אז השניה הזאת עברה, ואני חזרתי לסשן פולניה.
אבל זכרתי את השניה הזאת, ובראש הרצתי אותה שוב ושוב, לעצמי. לא בגלל שהיא היתה גאה בי, לא זה, אלא בגלל שלרגע הבנתי, שכשעושים משהו טוב, מצוין, גם מבקריך הגדולים ביותר חייבים רגע לנשום, רגע לספוג איזושהיא גדולה.
הרגע הזה, עם אימא שלי , והכתובה שכתבתי לזוג חברים מתחתן, הזכיר לי לשבריר שניה, את הגדולה שלי עצמי.
וזה משהו לישון עליו.