פומיקי פה, פומיקי שם

לא היו לי הרבה שנים עד עכשיו. לפעמים זה נראה המון המון ימים, אבל בדרך כלל מרגישה שלא למדתי הרבה. סתומה, אבל אופטימית.
אחד הדברים שכן שמתי לב אליהם, זה הדרך בה מקטלגים אירועים בחיים. זה שייך למדף הדברים הטובים, זה - כדברי חבר יקר - למדף ה"לא טוב".
אבל יש דברים, שאת המשמעות האמיתית שלהם אפשר לראות רק בדיעבד. כמה טוב שלא לקחתי את ההצעה הראשונה, ככה לא הייתי מגיעה למקם הטוב שלי. כמה חבל שהוצאתי עצבים באותו יום, אז יכול להיות שלא היו קורים כל מיני איכסות. ככה, מניה לאחור.
אתמול ישבנו אצל חברים יחסית חדשים שלנו, לאורך אם לא לעומק. באנו לביקורון קצר, שהתארך עד שעת לילה מאוחרת. היו כמה שיחות עומק מיוחדות, נשאלו שאלות.
כשיצאנו, באוטו גרגמל שתק. חשב וחשב וחשב. אני רציתי לקשקש, להחזיק ערה, לסנן ולעבד את השיחה הזאת שהיתה לנו, אבל היה לי גרגמל לא קואפרטיבי במיוחד, ולכן נתתי למחשבות לרוץ.
לפעמים נדמה, שדבר פעוט שאנחנו עושים, מתקבל בצד השני בתרועות חצוצרה. דבר פשוט ונחמד שעשינו, שלא נתנו לו משמעות גדולה במיוחד, הוביל אותנו לזוג אנשים ייחודי, מקסים, ובעיקר, אני חושבת, זוג שאפשר ללמוד ממנו המון, על המון. נדמה היה בהתחלה, שאנחנו עשינו משהו טוב להם, והכרת התודה היתה הענין הגדול שלשמו התכנסנו.
אתמול, המאזן הזה התהפך. אנחנו היינו אלו שדבר פשוט כמו שיחה, שאלות שנשאלו ודברים אישיים שסופרו ונשפכו החוצה, התקבלו אצלנו בתרועות חצוצרה ושטיח אדום.
לפעמים לגלות, שיש אנשים שיכולים להקל עליך, פשוט כי הם במרחב שלך, מחמם את הלב ומעלה דמעות בעיניים.
התרגשתי אתמול, ואני מתרגשת עכשיו.
בסופו של דבר, אני יצור די נאיבי והזוי. מאמינה בקיומם של דברים מסוימים, וכשאני נתקלת בהם, אני מופתעת כל פעם מחדש. אתמול שוב הופתעתי מרוחב ליבם של אנשים, ומכמה פשוט, באמת פשוט, להתחבר.
אז זה בלוג קטן, לשניכם, שתדעו, שמגיעה לכם תודה גדולה מאיתנו, ולא להיפך.
באהבה.