פומיקי פה, פומיקי שם

בזמן האחרון עברה עלינו תקופה לא קלה.
בכלל, להיות זוג בעידן האינטרנט זה לא דבר פשוט.
המציאות הזאת, שבלחיצת כפתור אתה פתאום במקום אחר, בעולם אחר, עם אדם אחר, ובכלל, לפעמים מתעתעת לחשוב שלהיות עם מישהו, או לא להיות עם מישהו, זה קל כמו לחיצת כפתור, ודינאמי כמו פורום בתפוז. בוחרים אחד, הולכים לאחר, חוזרים לאחד, כל כך קל לשבור את הכלים.
הרבה יותר קשה להחליט שנשארים, שמתמודדים. הרבה יותר קשה לוותר, להבין, לסלוח.
הרבה יותר קל לכתוב טוקבק בעילום שם עם דעה נוקבת, מאשר לומר בעדינות לבן/בת הזוג את אשר על דעתך. יותר פשוט לגלוש לאתרי פורנו מאשר לשמור על המשקל ולבצע את התרגילים בבית.

מסתבר שלא רק אצלנו זה ככה. מסתבר ש"מרקורי בנסיגה" אצל זוגות רבים.
אולי זה הקיץ. אולי החום והאור מגלים דברים שהוסתרו בחיבוק הפוך של החורף. אולי לא.
בכל מקרה, תקופה לא קלה.

מיתולוג שלי מתחתן שבוע הבא. התקשר לוודא שאני מגיעה, ויכולתי לשמוע שהוא לבד.
ואיך אתה? שאלתי אותו, מקניטה קצת.
עסוק בלוגיסטיקה, הוא ענה, דג קר שכמותו. היתי תמים, הוא אומר. חשבתי שחתונה זה משהו יחסית פשוט. משלמים הרבה כסף למישהם, וזה אמור לפטור אותי מהבעיות. אבל לא, אחרי כל זה עוד מצפים ממך לעשות המון החלטות משונות שמראש שילמת על מנת שייעשו בשבילך.
אבל יש לך אישה בשביל זה, אמרתי לו.
כן, אבל היא מצפה שגם אני אהיה מעורב בכל ההחלטות האלה, הוא רטן.
אז היית צריך לבחור לך אישה אחרת.
אני יודע, הוא ענה, אבל סירבת לי.

והדברים שלא נאמרו, על להתחתן עם מישהו שאתה לא באמת אוהב, לא באמת מעריך, רק בשביל להתחתן, הם הבדיוק הפך הגמור ממה שקורה עכשיו בתוכנו ומסביבנו.
הזוגיות המושלמת, היציבה, כנראה, נעדרת אהבה.
כי אהבה זה לא דבר יציב. לא דבר מושלם. לא עניין קל.
לאהוב זה עניין מסובך, מבולגן, מלוכלך לפעמים.
אבל בסופו של דבר, זה עדיף על חיים שלמים של בדידות - ביחד ולחוד.

את עדיין שומרת לי על ההבטחה? הוא שאל.
איזו הבטחה?
שתהיי אשתי השניה.
כן.

מה אכפת לי להגיד כן? ועוד עכשיו? עדיף מלומר לו את מה ששנינו יודעים, שבקרוב הוא עונד טבעת לאישה שהוא לא באמת רוצה למות בזרועותיה.

ועכשיו נשאלת שאלת הקולר/ טבעת הגדולה:
למות בזרועותיה, או לא למות בזרועותיה.
ובזה מסתכם כל הסיפור.