בימים האחרונים הרגשתי שהוא לא אוהב אותי יותר, וגרוע מזה - הרגשתי שגם אני לא. שלושה ימים ככה בערך לא ממש דיברנו. נוהמים בבוקר לפני היציאה ונוהמים בערב לפני השינה, וביום שישי עם הקפה והעיתון, חשבתי פתאום שהוא כבר לא רואה אותי, לא מבין אותי, לא זוכר אותי ולא סופר אותי.
חשבתי שאולי אני אגיד לו את זה. בערב, לפני שנגיע לחברים, במכונית, אני אומר לו שאולי כדאי שנפרד. אני אומר לו, "תראה, אתה לא אוהב אותי יותר. הדבר הזה שאנחנו קוראים לו אהבה, הוא בעצם רק אינרציה. התרגלנו". כך אני אגיד לו, ואחר כך אשאר עם עצמי, עם הריק שהוא ישאיר אחריו, עם האבל הזה הגדול במיטה שלנו.
הרגשתי ככה בעבר, לא רק אתו. לפעמים נדמה שהאהבה הגדולה שהיתה פעם נהיתה צל, זכרון. אז אני בדר"כ חושבת לעצמי שאהבה נשכחת כנראה לא שווה את המאמץ.
יש לנו חבר טוב שסיפר לנו פעם על ענין האמון. הוא אמר, שמאה פעמים הוא יכול הגיד לבת זוגו, "אני אתך, אני רואה אותך" והיא לא תאמין. אבל בכל פעם שהוא יוכיח לה שהוא רואה אותה, שהוא אתה ולא יתן לה ליפול, באותו רגע אין לה ממש ברירה, ההוכחה נמצאת שם.
בבוקר, כשחזרנו מהבילוי, היתה בינינו פתיחות מחודשת. דיברנו לעומק, ואז הוא הלך לחדר וחזר עם מתנה עטופה. הוא אמר שחיכה קצת לתת לי אותה, וזה נראה כמו זמן טוב.
פתחתי את המתנה לגלות שהוא רואה אותי. הוא נתן לי את הדבר הזה, שהייתי צריכה יותר מכל בשביל הנפש, והראה לי שהוא מבין אותי, שהוא סופר אותי, שהוא פה בשבילי ולא יתן לי ליפול.
והאהבה הזאת, שנראתה אתמול כמו צל של זכרון, הפכה להיות שוב מאוד מאוד ממשית.
אני כותבת את זה פה, כדי שאזכור, וכדי שגם אתם חברים תוכלו להזכיר לי, בפעם הבאה שאני לא סומכת, לא מאמינה, שוכחת, שהוא רואה אותי. מבין אותי. אוהב אותי.
לפני 15 שנים. 12 ביולי 2008 בשעה 18:31
