פומיקי פה, פומיקי שם

מספר רגעים קטנים שגרמו לי להבין שהאביב הגיע.
נדמה היה שהאביב לא הגיע אליי מלא זמן, כמעט שנתיים. אני מודדת אביב בשלוש דרכים. קצת לפני שהוא מגיע, אפשר להריח אותו באוויר מתקרב, וזה סימן ראשון. סימן שני - הפרפרים המתאבדים, שכבר כתבתי עליהם פה פעם, וסימן שלישי, זה האמן שלי מאיטליה.
האמן שלי מאיטליה, הגיע אלי לפני כמה שנים, והציל את חיי במרק איטריות. אחרי שהוא עשה את זה, הרגשתי חייבת, ובהזדמנות הראשונה - הצלתי את חייו בחזרה. מאז הוא היה האביב שלי בשיאו - מגיע בפתאומיות, נשאר לזמן קצר, וממלא את חיי באור שמש ובלבלוב. אלו לא קלישאות, אלו דברים ברורים, כי כשהחבר הכי טוב נמצא, עושים סדר פסח: מה חשוב לספר, מה כבר לא רלוונטי, כשיש זמן מועט, וכל כך הרבה דברים, באופן טבעי נעלמים הדברים הקטנים והלא חשובים, נעלמים הדברים שנדמה היה שהיו חשובים ובסדר העדיפויות התגלו כ..סתם. אחרי סדר שכזה, יש מקום לאור שמש, ולבלוב.
כבר שנתיים לא הרגשתי שהגיע אלי האביב, (ולא בגללך) ושלא התחדשתי, ושלא עשיתי סדר פסח, ושלא לבלבתי. כשהתחיל להיות חם, כשהגיעו הפרפרים, כשאי אפשר היה להתעלם מריחות, התחלתי לחכות לו שיגיע, ויביא עמו את הלבלוב. שנתיים חיכיתי, ואפילו לא שמתי לב שכל כך הרבה זמן עבר.
ועכשיו, כשהוא כאן, האביב שלי, האמן שלי מאיטליה, התחיל הלבלוב - אפילו שכבר אמצע הקיץ.
ואחרי קיץ, ועוד קיץ, ועוד קיץ שלא התראינו, הרבה יותר קל לזרוק הצידה זכרונות לא נעימים ולשים במקומם אחרים, ופתאום, כבר לא בא לי להראות לו את הסימנים, והצלקות, בא לי רק לשמוע, בא לי לאחוז תלתל אחד שחור ארוך מסביב לאצבע ולהקשיב.
אני יודעת שתהיה שם שתיקה ארוכה, נעימה, שבסופה סיפורים יפים על נשים ענקיות שופעות מחימר ומברונזה, ועוד שתיקה נוספת, של יופי, על דברים שהיו ויהיו.
כל אחד צריך אביב בשביל לפרוח.
אצלי האביב נמצא באיש אחד, שחזר לשכונה.