בתור למיון יושבת אישה עם ילד קטן מנוזל בן 4. הוא הילד היחיד בתור, והוא מפטפט לעצמו בלי הפסקה "פיל" פיל" ומדי פעם שולח יד לאימו העייפה, שמדפדפת באיזה ירחון נשים ורדרד.
אישה אחרת מתעניינת מה הוא רוצה. "הוא רוצה פיל" אומרת האם ומחייכת חיוך יגע אל עבר הקטן, שמושך בדפים ולא מפסיק למלמל "פיל" "פיל".
בוא אני אמצא לך פיל, אני אומרת, ומזמינה אותו לשבת לידי. אנחנו עוברים יחד עמוד עמוד, על כל העיתונים, למצוא תמונה של פיל.
"זה פיל?" אני שואלת
"זה לא פיל" הוא עונה
וזה - זה פיל?" אני ממשיכה, "לא, זה לא פיל" הוא מסתכל עליי מבולבל "זה כלב".
ואחרי הכלב והסוס, הוא הפסיק לענות מה זה, ורק אמר "זה לא פיל", אבל מה זה אני שואלת, מה זה שואלת אימא שלו, מה זה שואלות הנשים בתור, ולכולן הוא עונה את אותה תשובה: "זה לא פיל"
אחרי כמה מגזינים, מצאנו סוף סוף תמונה של פיל. "תראה, הנה פיל!" אני כולי מתלהבת. "זה פיל" הוא מאשר, ובלי להמתין שניה אחת נוספת הופך את הדף וממשיך "זה לא פיל" "זה לא פיל" "זה לא פיל".
הנשים מחליפות מבטים על הילד המוזר, שמחפש כל כך את הפיל וכשהוא רואה אותו הוא ממשיך הלאה. "זה לא כזה מוזר" אני אומרת להן באומץ פתאומי.
"אנחנו הכי חכמים כשאנחנו קטנים, זה צריך להיות לקח לכולנו"
איזה לקח, הן שואלות משועשעות
"שבעצם החיפוש הוא העניין, הוא המטרה, ולא מה שנמצא בסוף, אתה יכול לחפש פיל או פרפר או אהבה, אבל בסוף זה האיך ולא המה שחשוב. זה החיפוש ולא המציאה." הנשים מחייכות, אבל לא לגמרי אתי, כל אחת חושבת על המחלה שלה, על הבית, על הילד שלה.
"הכי פשוט להיות קטן, החיים מתחלקים ככה - או שזה פיל, או שזה לא פיל, ואם זה לא פיל, אז ממש לא משנה מה זה, זה פשוט לא פיל וכל השאר לא חשוב"
עכשיו הן מבינות.
צחקתי אתן קצת, אבל זה נכון, הרבה פעמים ישנה סיטואציה שבה אי אפשר להחליט. הוא נראה טוב, חמוד אינטיליגנט וכולי, אבל ילדותי ועדיין גר עם ההורים ואין לו עבודה וזה לא מה שאני מחפשת, מה לעשות?
נורא פשוט, אין מה לעשות, את מחפשת פיל, והוא לא פיל. זה לא באמת משנה מה הוא כן, כל עוד הוא לא פיל.
ואת כל הדברים שהם לא פיל, אני מורידה מנגד עיניי, ומתמקדת רק בחיפוש אחר הפיל, כי את הפיל עצמו - אני אזהה כשאראה.
לפני 15 שנים. 11 בספטמבר 2008 בשעה 13:47
