פומיקי פה, פומיקי שם

על קו התפר הזה, בין אישה צעירה לנערה מבוגרת, נתקעתי כמה שנים. מצד אחד כבר בוגרת, יודעת מה רוצה, מחכה לצעדים הבאים, מצד שני עדיין טפשונת, אוהבת שטויות ובעיקר לא רוצה את המחויבויות האלה של המבוגרים.
בעניני זוגיות, הייתי בעיקר משוגעת ולא מרוצה. הנערה המבוגרת רצתה שעשועים וריגושים, האישה הצעירה רצתה בטחון ועתיד.
עד גרגמל לא בדיוק ידעתי מה זה זוגיות, ומה עושים בזוגיות ואתה.
אתמול חשבתי על כל הצרות שעשיתי לו בשנתיים האחרונות. על כל ההתפרצויות ואבדני השליטה, וחשבתי גם על כל מיני טעויות שעשיתי כשהייתי צריכה לעשות דברים אחרים, וחשבתי על הסבלנות שהייתה לו לשמוע ולהבין ולהכיר, ולפעמים על חוסר הסבלנות שהייתה לו לשטויות שלי.
חשבתי על הפעמים בהן התכוננתי למפגש בינינו, טקס דקדקני של סאבית לפני האדון, ועל הפעמים בהן פתחתי את הדלת מטונפת מג'ויפת ומסריחה, ובקושי עם חיוך תלוי על השפתיים.
חשבתי, שעם המעבר הסופי לאישה צעירה, מהר מאוד מעלימים את הצעירה ונשארת רק אישה, ואישה, יסלח לי הזמן העובר, אני עוד לא מוכנה להיות.
אישה תמיד נראה לי דבר מסתורי וחזק מאוד, מין משהו כזה שבולע ולועס אותך, לפעמים בולע לפעמים יורק אותך החוצה. עם גרגמל אף פעם לא הייתי צריכה להיות אישה, או נערה, או פומיקי. יכולתי להיות מה שאני באותו רגע, בלי לחשוב על זה יותר מדיי, אבל בימים אלה, בהם גרגמל מכין אותי לשחרור ולניתוק הצפוי שלנו (מסיבת פרידה בקרוב) אני מבינה שזה לא תמיד כזה פשוט.
הרעיון של להיות מקובל כפי שאתה ע"י בן/בת זוגך הוא רעיון יפה, שלקחתי אותו צעד אחד רחוק מדיי. לא את הכל צריך לקבל. לפעמים צריך להציב גבולות.
במובנים מסוימים, תקופת השירות שלי אצל גרגמל היתה ארוכה מהשירות הצבאי, ותיקנה כמה טראומות שהשירות הזה השאיר. לקראת השחרור הצפוי, אני חושבת על הצעדים הבאים שלי, כבר אישה, אמנם צעירה, אבל בשום מקום כבר לא מבקשים ממני תעודת זהות.
עניין שדורש החלטות חדשות.
עצות מנשים בכירות? בבקשה.