פומיקי פה, פומיקי שם

מסיבה אדירה זאת היתה, מסיבודילולי.
ממש הצטערתי על האיפור שדפקתי, כי כל כך הרבה פעמים הייתי על סף דמעות בערב הזה, מה לעשות, רגשנית נהייתי לעת זקנה. בסוף האיפוק היה מיותר, שכן בכיתי יפה יפה על הכיסא-עינויים החביב עליי.
גם גיליתי כמה מוקדם לי עדיין להשתחרר מגעגועי לגרגמל, מה לעשות, הגוף זוכר דברים שהנפש כבר שוכחת. לשמחתי, היו מספיק הזדמנויות להכיר גופים חדשים, או לא בדיוק חדשים, ככה שיכולתי להשתפשף לי קצת בסקסונים, פארשית ככל שאהיה, וכמעט להגשים איזו פנטזיה או שתיים. לפעמים כמעט להגשים טוב מלהגשים. אולי זה לא היה המקרה, אבל באותו רגע ככה הרגשתי, למרות שבבוקר דפקתי את הראש בקיר.
אבל הרווחתי משהו חשוב אתמול. חשוב הרבה יותר.

לפני כמה חודשים (אולי יותר מכמה?) כתבתי פה באיזה שרשור, מדוע אני לא שמחה על ההנהלה החדשה של הדאנג'ן. מדוע אני נגד מצב בו רוני גלילי הוא המטריה תחתיה הקהילה מסתופפת. תוך כמה שעות קיבלתי טלפון מההנהלה, או מצוות העובדים נקרא לזה, בבקשה להסבר אישי מדוע טרחתי להסב (שוב) תשומת לב לעובדה שהמלך הוא עירום.
הסברתי שם משהו שהיה לי קשה להסביר אפילו לחבריי הקרובים. אני יודעת שהמלך הוא עירום, כי רואים לו את הבולבול.
לא, לא ראיתי לרוני גלילי, למען האמת, לא ראיתי אף פעם את רוני גלילי,
אבל גם אני זומנתי לשיחה אישית, וגם אני הסתובבתי לגלות דלת נעולה וגבר לא רצוי עירום מולי.
זאת לא היתה הסיטואציה הזו, ומצד שני בזמן שעבר מאז למדתי, שתמיד יש דרך בה נפגעת עבירה מינית מוצאת את אשמתה היא בכל העניין. אני: הייתי צריכה לדעת, הייתי צריכה להבין, הייתי צריכה לצרוח, הייתי צריכה לברוח, הייתי יכולה לא להכנס לזה מלכתחילה.
אבל כרגיל, בדיעבד.
יש מלא דברים שאפשר להגיד על הבדס"מ, על הקהילה, על האנשים, על הבעד והנגד של ההגדרות והחוקים, על הקודים, באופן כללי שמתי לב, שלא רק לי יש הרבה מילים על כלום.
בסופו של דבר, אתמול בערב, הבנתי יותר לעומק כמה מסוכן היה להיות שייך לקהילה הבדס"מית בנו לימיט כשאתה נלחם להוציא אנס אחר מהרחובות. כמה עיוורון ואפלה יש בלהיות במקום כזה במצב כזה.
בדאנג'ן הסתובבתי פעם ערב שלם קשורת עינייים במשך שלוש וחצי שעות, ואף אחד לא שם עליי אצבע שלא במקום. ערבים שלמים הייתי מתרוצצת לבושה במינימום ההכרחי בלי להזדקק להגנה מיוחדת. יכולתי להגיע לבד, או ביחד, וזה ממש לא היה משנה כלום. למרות שאולי לאחרים זה היה אחרת, בדאנג'ן הרגשתי בטוחה. המועדון של גלילי לעולם לא יכול היה לספק את ההגנה הזו שלפעמים נדרשת, לפעמים היא הכרחית.
וכאן הלקח של אתמול בערב, ובכלל, לקח קטן שלמדתי לחיים:
זכות הסירוב היא לא ממש זכות עבורי, לעיתים היא בגדר חובה, מטלה לא נעימה שעליי לבצע למען שלמות נפשי וגופי, ללא שום קשר לאדם שעומד מולי. הסיבה שהסירוב הפסיק להיות זכות, הוא הפחד מהתגובה, ה"צפה תגובה" הקבוע שנלווה ל"לא".
לא מתאים עכשיו.
מתאים, אבל עד כאן.
התאים לי, ועכשיו די.
ובכל פעם שאני מבטאת את הלא הקטן שלי, ולא צריכה להתנצל עליו, אני מתחזקת. בכל פעם שאני מהססת, וההיסוס שלי מתפרש כ"עדיף שלא, כרגע", עוד תאים קטנים של אמון מתרבים אצלי. בכל פעם שאני מחובקת, מובנת, ומתקבלת, משהו בי חוזר לחיים. פחד אחד מת.
אז תודה מיוחדת לכם על אתמול, יש משהו מחזק בצורה לאנורמלית בחבורה של סוטים עם ערכים, עם כללי אמון בסיסיים, עם כל כך הרבה אהבה. אני יודעת, שיהיה גורל הקהילה אשר יהיה, בתוך ובחוץ, כקולקטיב או כיחידים, דווקא פה מצאתי את האנשים האלה, שאתם אני לא לבד.
(מתרחקת מהאלוהים, אבל עדיין מתחזקת...)
בקרוב - היומולדת.

נהניתי מאוד.