פומיקי פה, פומיקי שם

כבר כמה ימים שמדגדג לי באצבעות, יד שמאל הפכה נמלולית מכתף עד ציפורן. בפולניה זה תחילתו של התקף לב, אצלי זה סוג של ברכה.
יומיים רצוף חרגתי ממנהגי ויצאתי ממאורתי לבילוי חברתי. פעם עם חברים, פעם עם חיבוק, שבסוף אמר לי שיש לי מותניים של נערה.
כמנהגי חשבתי על שאר הגוף, שכנראה כבר איננו נערי כל כך, ובעיקר הפנים, למרות שהגומות נשארו כפי שהיו לפני שנה, לא העמיקו. פחדתי שיהפכו מגומות לחריצים, אבל כנראה לא חייכתי כל כך הרבה כמו שחשבתי.
יצאתי כועסת וחזרתי כועסת. באמצע היה טוב.
חשבתי על הבדידות הזאת, שקוראים לה "האינסופית", וזה קשקוש, כי אין שומדבר אינסופי בבדידות אמיתית. היא לא חובקת עולם, לא מהדהדת בין הכתלים, לא כל הבולשיט הזה.
בדידות אמיתית היא נקודה אחת מרוכזת שבה מכווץ קיום אנושי אחד. אין דבר יותר סופי מזה.
בדידות אינסופית היא ביטוי ספרותי מגעיל.
גם על זה אני כועסת....

שלוש פעמים ביום אימא שלי ניגשת אליי עם כוס מים וכדור שמן, ושלוש עשרה פעמים ביום היא שואלת אם לקחתי את הכדורים. אימא שלי, זאתי שמזניקה שלושה שדות תעופה בשלוש מדינות בשתי יבשות בשבע דקות, התחילה לשכוח דברים. אני קצת מקנאה בה, אבל לא מתחשבת. קשה לי לסלוח לה על הזמן שעובר גם עליה, את השכחה אני מפרשת כהזנחה, את החזרה על דברים כמציצת דמי. גם על זה אני כועסת.

קראתי לפוסט הזה רעב, אבל אולי הייתי צריכה לקרוא לו כעס? אלו שני מצבים קרובים כל כך אצלי, רעב וכעס. לפעמים הם מתבלבלים לי. אני כועסת, אבל בעצם אני רעבה, אני רעבה, אבל זה בגלל שאני כועסת.
אז אני אוכלת וצועקת.
לא ראיתי את ההקשר של זה עד לב, שהיה כועס לפעמים באמצע הדרך, מתפרע בצורה לא הגיונית, עד שהבנתי את הקשר בין ילד עזוב ורעב לבין אדם כועס, והתחלתי לשאת אוכל בתיק.
היום אני שואלת את עצמי מדי פעם אם זה רעב או כעס, ומה עדיף, לפוצץ משהו, או לדפוק ארוחה.
אכלנו היום פאי תפוחים עם גלידה וניל וקצפת, והמבורגר עם צ'יפס וקולה. בסדר הזה בדיוק. כשחזרתי כאבה לי הבטן, אבל כבר לא כעסתי כל כך.

וחשבתי, שאני אולי אתחיל להגיד יותר "כן" לדברים, ופחות "לא", אבל זה לא המקום לכתוב דברים כאלה.