פומיקי פה, פומיקי שם

אוי מיצי....

ערב הזוי. מה אומר ומה אגיד? לא מופתעת, אבל פתאום פרצופים שהיו חצי בצל חצי באור מתבהרים לי. לומדת להכיר את הסובבים אותי. יש פנים שעושות לי איכס. יש פנים שבעצם כבר הכרתי. יש פנים שפתאום הן חדשות.
באתי, כבשתי, ניצחתי - אפשר היה להגדיר את הערב הזה ככה עבור מיצי,
ועבורי?
באמת שלא ראיתי אותו ככה מעולם. סוג של התחלפות התפקידים, היכולת לשחרר, ההבנה המחודשת שאנשים משתנים כשניתנת להם ההזדמנות, אם הם באמת רוצים בכך. אחרים לא ישתנו לעולם לא משנה כמה הזדמנויות ינתנו להם.
חשבתי על עצמי בתור מאפשרת ההזדמנות אתמול, היכולת להביא למישהו משהו, ולאפשר את התגלית.
אחר כך חשבתי שבעצם, זה שאני לא ראיתי עד עכשיו את מה שנגלה, לא עושה אותי "מאפשרת" אלא פשוט שם, רואה.
ואז חשבתי על כל האפשרויות הלא מתגשמות, על כל המלחמות שאני לא מוכנה להלחם, על כל הדברים שאני מכבסת בפנים כדי לא לתלות בחוץ.
חשבתי שדי, מספיק. אם עד היום לא הרווחתי את מקומי ביושר, אם עד עכשיו לא הצלחתי להגיע להחלטה, אם אני עדין אחרי כל השנים לא יודעת מה באמת אני עושה פה ועם מי, אולי הגיע הזמן לחדול.

אז פרישה שניה, הפעם לא במקרה, אני שוב סוגרת את הבאסטה, נפרדת מהאנשים, יוצאת אל השמש, בתקווה שרק תחמם ולא תשרוף.
משחררת.

להת'.