פומיקי פה, פומיקי שם

שלושה אחים, אחד קטן, אחד בינוני, ואני הגדולה.
על חוף הים של איזו מדינה פראית אנחנו מוצאים לוויתן קטלני, שחור לבן.
אני רוצה לעלות למעלה אל הצוק, להשקיף ממנו על המפרץ, ושני אחיי, קטן ובינוני, וגם הלוויתן, כולנו עולים למעלה להשקיף. זאת ארץ מוזרה, מדברית, והים שלה מקראי ואדום, עטוף בצוקים משוננים. על אחד מאלה אנחנו יושבים, אחי הבינוני מבקע אגוז קוקוס ענקי מקליפתו הקשה, ואנחנו חושפים את הפנים. תחת מעטפת שקופה שבתוכה הנוזל המתוק של הקוקוס מונחים אלפי שקדים ואגוזים וגרעינים שמעולם לא ראיתי. אני קורעת בעדינות את הקרום השקוף כדי להגיע לנוזל, אבל באותו רגע הלוויתן מתעטש בקול ושטף מי- ים מרטיב את כולנו. אני מזה קצת מהחלב המתוק של הקוקוס על הלוויתן והוא נרגע, אני שותה מכפותיי ומגישה גם לאחי הקטן.
אנחנו יושבים שם עוד כמה דקות, עד שהלוויתן מתחיל לסבול מיובש קל. האף שלו מתחיל קצת להתקמט, ואני נבהלת ומזרזרת את כולם להתחיל לרדת לחוף. אנחנו חייבים להחזיר אותו למים לפני שנפגע בו, לפני שנגרום לו נזק. כמו תמיד הדאגה והבהלה שלי מביאה עוד אנשים למקום, שמפעילים את מערכת הידענות שלהם. מישהו מוכן להביא דלי מים, אבל אף אחד לא מתקרב. אני לוקחת את הקטן ביד אחת, ואת קליפת הקוקוס ביד שניה. היא מתקלפת לפיסות, ואני מניחה אותן אחת אחת לפני אפו של הלוויתן שיריח - ויבוא אחרינו.
הדרך ארוכה בחזרה. ארוכה פי כמה וכמה מהדרך למעלה. נצח של צעד, ופרוסה של קוקוס, וקפיצה לוויתנית. אחי לצידי, עם מעט מים להצלה, אבל הקטן מתחיל לברוח, להעלם לי במרחק.
או לוויתן או הקטן.
נותנת את הפרי שנשאר בידו של אחי הבינוני, ורצה עד שנגמרת הנשימה ובמקומה נכנס ריח רך ומתוק של ילד אבוד שנמצא. יד ביד אנחנו הולכים אל הצוק, מביטים אל הים. במרחק הגיעו אחי הבינוני והלוויתן אל קו המים.
ועצבות גדולה אופפת אותי.