פומיקי פה, פומיקי שם

משהו קורה לחלומות שלי בזמן האחרון. היתה לי תקופה ארוכה שחייתי בעיר של סיוטים. היו בה בנינים, מעליות, בתים קטנים, אפילו בריכת שחייה, אבל מה שלא קרה לי בחלומות האלה, תמיד הקיפה אותי הגדר של עיר הסיוטים, ואף פעם לא הצלחתי להמלט ממנה. פחדתי. פחדתי שאף פעם לא אצליח להשתחרר מהעיר הזאת, שאף פעם לא אוכל לחיות בשקט. פעם חלמתי על רצח במעלית של מלון. פעם חלמתי על שוד כספות מסובך. תמיד אנשים לידי הרגו ונהרגו. פעם חלמתי שיורים לילד קטן בפה. רוצחות סדרתיות, מפלצות ושדים.
בתקופה האחרונה יש שינוי, החלומות שלי אחרים.
החבר שלי ואני חיכינו המון זמן כדי לשכב. שנינו כבר עברנו מספיק כדי לדעת, שסקס לא בהכרח משמעותו אהבה, ובפחות מאהבה אנחנו לא מסתפקים. בלילה שבו שכבנו, אחרי שעות ארוכות של ניסוי וטעייה, חלמתי חלום מסוג אחר. בחלום נדדנו אל ג'ונגל פראי, רואים ולא נראים. צפינו מלמעלה בזוג אחר, דומה לנו, שנקלע בטעות לתוך שבט ברברי עתיק. הזוגיות שלהם הפרה את כללי השבט המסתורי, אבל ביחוד כי היה בינהם חטא, שחטאה האישה לגבר בלי ידיעתו.
העונש היה קשה מנשוא. היה עליה להגיש את עצמה לפניו, על מגש גדול מעץ, פרושה כולה, עירומה כולה, קשורה אל המצע. היא הוגשה לפניו, ועליו היה מוטל לאכול את גופה. אני צופה מלמעלה, ואני לא יכולה להביט. אצלם זה טבעי, שהוא פורש לו ממנה נתחים ולועס, דמה הניגר נאסף לגביע, והוא שותה. אני מסבה מבטי, שופטת אותם ואת חוקיהם, מכה על החטא.
מנהיג השבט הוא שמאן שחור עור, גבוה מאוד, דק, ועורו קמוט. הוא אוחז בידו מטה באורך שני מטרים, שאינו מגיע לכל גובהו. הוא רואה אותי צופה, אינני יודעת איך, וניגש אליי. הוא רמז לי לסור עמו הצידה, ולחש לי את משנתו העתיקה.
אני לא זוכרת את המילים המדויקות, גם לא את השפה בה השתמש. הוא אמר לי, "הכל פשוט. מילים מסבכות אותנו, מגדירות אותנו, מעוותות אותנו. בשתיקה הכל יפה. בדממה הכל פשוט."
התעוררתי. בינתי עדיין מעורפלת. לידי שוכב ערום אהובי, מחייך. "את ממלמלת מילים עתיקות" הוא אומר לי, ואני שותקת. גם הוא שותק, והשתיקה בינינו יפה ופשוטה.