פומיקי פה, פומיקי שם

זה יום החתונה שלי, והכל כבר מוכן - האורחים, האולם, הכל חוץ ממני. אני בלחץ אטומי, במכנסיים בהירים וחולצת טריקו. אני לא הולכת להתחתן היום, אני לא מאוהבת בו, אני לא מסוגלת.
מיצי, החבר הכי טוב של שנינו ניגש אליי עם דף לבן שעליו כתוב הלו"ז. קבלת הפנים כבר התחילה, רבע שעה לכניסת החתן לחופה. אני לא יכולה, מיצי, אני אומרת לו. תקרא לעדי תגיד לו שאני חייבת לדבר איתו.
אי אפשר פומיקי, אומר לי מיצי. הכל כבר מוכן, כולם כבר נכנסים, את לא יכולה עכשיו - הוא מציץ בתוך עיניי ואומר לי, פומיקי, אין מה לעשות, מאוחר מדיי.
"תקרא לעדי, מיצי, תקרא לו עכשיו!" הוא לא מגיב. "מיצי, אני רוצה לראות את בעלי!!". זה קונה אותו. תמיד אהב אותי, והמילה הזאת, בעלי, מחוללת את מה שלא יכלו עיניי הדומעות. מיצי הולך, ואני יוצאת אל הגן. יושבת על סלע, מאזינה לפכפוך הנחל המלאכותי, ובוכה בוכה בוכה את נשמתי. אני לא מסוגלת, אני אומרת בלב. עדי, תבין אותי, אני לא יכולה.
הוא מגיע, האיש הזה. שנה וחצי מאז שמת בקולומביה בחדר עזוב. שנה וחצי אני קוראת לו בחלומותיי, והנה הוא, העיניים הירוקות המחייכות, הגוף המוצק היציב - עדי, שכל כך רציתי לדבר איתו, ומעשה שטן - אני לא מסוגלת להפסיק לבכות. אני לא מצליחה להוציא מילה.
הוא יודע הכל, אפילו שלא היה כאן כל כך הרבה זמן, הוא יודע את כל שעבר עליי בימים הנוראיים של השלושים, הוא יודע מה התחולל ביני לבין אחיו לאחר מכן, הוא מכיר את כל יסוריי ואשמתי, והוא לא כועס, גם לא מרוצה.
הוא מחייך אליי ושואל אותי בעדינות, "זה מה שאת רוצה פומיקי? ככה את רוצה שזה יהיה?"
"לא" אני מצליחה למלמל בין הדמעות. "לא, זה לא מה שאני רוצה."
אני יודע, הוא אומר לי. זה לא מה שצריך להיות.
את תפסיקי את המשחקים שלך בלב של אחי, את תפסיקי את המשחקים בלב של מיצי. את תפסיקי לשחק בלבבות של אנשים - כי זה לא מה שאת רוצה, ולא ככה זה אמור להראות."
ואז הוא מחבק אותי, ולמרות שזה חלום, אני מרגישה את גופו היטב, כפי שהיה בפעם האחרונה שהתחבקנו, לפני שהוא מת ולפני הטיול הגדול. אני שמה לו ראש על החזה, המקום הכי רחב ויציב שאני יכולה לתאר לעצמי, ואני נרגעת בתוך החיבוק שלו.
אני אוהב אותך, הוא אומר לי את מה שידעתי כל הזמן הזה, ותגידי למיצי שהוא עדיין החבר הכי טוב שלי.

אני מתעוררת, והכרית שלי לחה שוב מדמעות. החיבוק החם עדיין אצור בי, ואני מפסיקה את המשחקים באותו יום.
אמרתי למיצי את מה שאמר. הוא הסיט מבט הצידה ואמר, אני יודע, ואני לא מאמין בדברים האלה, ושתק.
מיצי עדיין שותק, אני עדיין כואבת
אף אחד לא מת אף פעם, ועדי תמיד חי בתוכי.