פומיקי פה, פומיקי שם

כשעזבנו את הכפר, יכולתי עדיין להריח את העשן מאחוריי. כמו אשת לוט לפניי, לא התאפקתי והגנבתי מבט. קרח לפת את כל גופי, כשראיתי מאחוריי את מה שהיה פעם הבית, והיום נשאר ממנו רק תמרות עשן מתנדפות ברוח.
צעדתי בסוף החבורה, תומכת באישה צעירה שנחבלה ברגלה כשברחנו. היינו חבורה קטנה ושקטה, ראשינו מושפלים וצעדינו מהירים. איש מלבדי לא הרים ראשו, אבל אני הייתי חייבת. בראש החבורה צעד אהובי, אישי. הוא פסע בצעדים ארוכים, גדולים, שהכרתי ממאמציו להתאים את צעדיו לשלי. הוא לא צריך להתאים אותם עכשיו, חשבתי. הוא מקדימה ואני כאן מאחור, והוא חופשי לצעוד כרצונו.

השביל רחב, אדמת טרשים ושדה בר. בקיעים ואבני הדרך מכשילים את צעדינו, ושוב אנחנו מועדות, אני והאישה הפצועה, ושוב אנחנו מעכבות את כולם. משמאלנו היער, צפוף ירוק עד. היינו יותר בטוחים בתוך הסבך, אבל אין כוח בעולם שיכול להביא אותי להיכנס לשם. לא אחרי שיצאו ממנו היצורים המקוללים שהחריבו את עולמנו. אני מפחדת כל כך, כל רשרוש של הענפים מעביר בי צמרמורת, ואני לבד, כל כך לבד, בקצה החבורה רחוקה מהחיבוק המנחם של האיש שלי, שזוקף ראשו עבור כולנו. ואני לא יכולה לגעת בו.

עוצרים לחנייה, מנוחה קלה ומים, המעט שנותר. אבל גם במנוחה הזאת אין לי מנוחה. חבורת הלוחמים מנצלת את הזמן כדי לתכנן את המשך דרכנו, והוא שם, לא מביט בי, מרוכז כולו. הגוף שלי בוער ממאמץ ומכאב, ובעיניי עוד שורף העשן והמראות המחרידים של המוות, ומגעגוע אליו, אלופי, אדוני.
ההחלטה נופלת על פירוד. חלק ילכו קדימה, אל הגבעות, לגשש ובמידת הצורך להגן על העוברים בדרך. הוא ילך אתם, אני נשארת. בקבוצה שלו הולכת גם אויבתי בנפש, לוחמת יפהפיה ותמירה, שמביטה בי במבט של שמחה לאיד. היא תלך אתו, מי יודע לכמה זמן. מאז ומתמיד רצתה בו לעצמה. לא על כך אני כועסת, אני מבינה אותה, כי מאז ומתמיד היה שלי. אבל הכל התהפך ברגע, כשאני שמעולם לא יצאתי מהכפר, מזועזעת וממורמרת, ואבד לי כל הדרי, והיא, בסביבתה הטבעית, כובשת ופראית, ורוצה בו כל כך.

וכך הם נעלמים לי, הוא והיא. כוחי אוזל, אני מניחה ראשי על האדמה הקרירה, והדמעות זולגות בשקט, בתבוסה. האנשים לא יודעים מה לעשות בי, עוקצים בעדינות, מדרבנים הלאה, אבל מה לי ולהם? מה להם ולרסיסי חיי? אני פוצעת את ידיי באבנים ומתייפחת. הגעגוע מטלטל את גופי, וחוסר הודאות מכרסם בנפשי.